"המקום הזה של השבעה באוקטובר והלאה בעצם כל הזמן מזיז אותנו ומעמיד אותנו מול השאלה האם אנחנו ברשות עצמנו ושל מי אנחנו", אומר עידן רייכל בשיחה עם רוני קובן ב"האור בקצה", על מוזיקה, אחריות ונחמה.
בשבעה באוקטובר, כשרק התחילו להתקבל ידיעות ראשונות על המצב, עידן רייכל לקח את הגיטרה והכניס לרכב. "אני לא יודע מה חשבתי לעצמי", הוא מספר לרוני קובן בפרק של האור בקצה, סדרת הראיונות של בית אב חי. "לא הבנתי את כל האירוע. חשבתי שזה מה שצריך – לנסוע לחיילים". בשמונה באוקטובר הוא כבר התחיל להסתובב בין המפונים והניצולים, ולאט לאט התחוור לו גודל האסון. בשיחה עם קובן הוא מדבר על מוזיקה ועל התפקיד שהוא נדרש למלא כמוזיקאי אחרי השבעה באוקטובר.
"הייתי בים המלח בלילה שבין 11 ל-12 באוקטובר, ארבעה ימים אחרי האסון, וחבר שאל אותי אם אני יכול לבוא לבקר אותו באילת, שאליה פינו אותו ואת כל ניר עוז. אמרתי לו, כן, אני אבוא אליך מחר בבוקר. הוא אמר לי, אתה יכול לבוא עכשיו? זה כבר היה עשר בלילה. אמרתי לו כן, אני יכול לבוא עכשיו. לקחתי את הרכב, בתוך שעתיים הייתי באילת. הכול ריק; הכבישים ריקים. הגעתי ב־12 וחצי למלון המפונים של ניר עוז, והמחזה שראיתי שם היה מזעזע. לא ראיתי דבר כזה מעולם".
מה ראית?
קהילה חבוטה, שחוטה, מופקרת. רבע מכל הקיבוץ או נחטף או נרצח. אני נכנס לשם, וההבעה על הפנים שלהם הייתה לא מוכרת לי, לכל הפחות. כשיצאתי משם, חשבתי לעצמי שככה בטח נראתה ההבעה של האנשים כשנפתחו השערים באושוויץ. ילדים שלא יודעים איפה ההורים שלהם, סבים וסבתות שלא יודעים איפה הנכדים או הילדים שלהם, ששואלים אותי אם יש לי מידע, כי באתי מהמרכז.
ובתוך זה, בימים הראשונים, יש מקום למוזיקה בכלל?
לא, אני אגיד לך יותר מזה: כשישבנו שם, במלון, ישבנו, בגדול, בשתיקה מוחלטת. מדי פעם מישהו מחבק אותי ומספר לי את כל מה שעבר עליו, ואני מזועזע, ואז הוא הולך, ומגיע עוד מישהו, וזה מזעזע, מזעזע. בראייה לאחור, זאת הייתה טעות להגיע לשם. טעות שלי. לא הייתי כשיר. זה בסדר להגיד: לא הייתי כשיר לבוא לשם.
וישבנו בשתיקה גדולה, עד שלוש, שלוש וחצי לפנות בוקר. בסביבות שלוש וחצי, מישהי שאלה אותי, אתה יכול לשיר לנו משהו? וזו בעצם הפעם הראשונה שהוצאתי את הגיטרה מהאוטו. שאלתי את עצמי ״מה שרים״? ״מהו השיר הראשון שאתה שר מאז השבעה באוקטובר, 6:29? מה הוא השיר הראשון שאתה שר? זה רגע בזמן. באינסטינקט, לקחתי את הגיטרה והתחלנו לשיר לאט לאט, כי כל הדיבור הוא מאוד מאוד איטי, של כולם. יש לאות כזאת ואיזו עייפות ועצבות גדולה. התחלתי לשיר לאט לאט, "הנה מה טוב ומה נעים", וכל הקהילה התחילה לשיר, "הנה מה טוב ומה נעים, שבט אחים גם יחד".
והייתה שם התפרקות טוטלית, ואתה מבין שזה כל מה שנשאר. אתה מבין שאת כל השירים של העשר, 20, 30, 40 השנים האחרונות אתה יכול לזרוק לפח. מה שנשאר זה "הנה מה טוב ומה נעים". פתאום הכול מזדקק לך לאיזשהו די. אן. איי. קטן. זה כל מה שנשאר. עצוב מאוד.
מה אתה עושה עם זה?
עושה את כל מה שאתה נדרש. אם אתה יכול להיות מול מיטת פצוע – תהיה שם. אם אתה יכול להיות ביום שישי בתל השומר עם משפחה שצריכה ממך משהו – תהיה שם. אם אתה יכול להיות בהלוויה צבאית – תהיה שם. תהיה, תהיה במקום. אני לא יודע מה עוזר, אבל... להיות שם.
ומה זה עשה לך, ההצטברות של זה?
נורא ואיום. כאב ראש גדול, התקפי חרדה. גם עכשיו יש לי כאב ראש גדול מאוד.
היית מאוד טוטלי בהתגייסות שלך. היא הייתה עד הסוף במובן מסוים.
כן. לא טוב. באמת אני אומר לך: זה לא טוב. פעם הייתי בשבעה של אהוד מנור, והייתה שעת צוהריים, ואיכשהו, פתאום אף אחד לא היה – רק עופרה. נכנסת פתאום תיקי דיין ואומרת לעופרה, ״עופרלה, מה קרה?״, ועופרה עונה, ״היה לו בעיות בלב״. ״נו ו...?״. ״היו לו בעיות בלב״. ״והוא לא בדק?״. ״לא בדק״. ״מה זאת אומרת הוא לא בדק?״, תיקי שואלת, אז עופרה אומרת, ״אמרתי לו שיבדוק, והוא לא בדק״. ואז תיקי אומרת לה משפט מדהים: ״מה זאת אומרת הוא לא בדק? הוא ברשות עצמו?! הוא של כולם״. כאילו, תיקי אומרת: לאהוד מנור לא הייתה אופציה לא לבדוק את הלב שלו, כי כשהוא לא בודק את הלב שלו, הוא לא בודק את הלב של הבעל של אשתו; הוא לא בודק את הלב של האבא של הילדים שלו; הוא לא בודק את הלב של הפזמונאי הלאומי. אין לך את הפריבילגיה; אתה לא ברשות עצמך.
המקום הזה של השבעה באוקטובר והלאה בעצם כל הזמן מזיז אותנו ומעמיד אותנו מול השאלה האם אנחנו ברשות עצמנו ושל מי אנחנו. אני, האדם הפרטי, נסעתי לכל מיני מקומות. האבא של הילדים שלי התנהג בחוסר אחריות, כי הייתי צריך להיות; לדעת את האיזונים איתם.
בתחילת דצמבר הייתי אמור להנחות משהו עם דניאלה לונדון; לראיין אותה בבית ציוני אמריקה. זה היה נראה לי תלוש, לא היה בי כוח, אבל אז הסתכלתי החוצה, על הקהל, והיה מפוצץ, כאילו מדונה באה להופיע, ואז הבנתי בפעם הראשונה שאני באמת גם יכול לתת מקור לנחמה, לרגיעה. ואיזה דבר מטורף זה. אבל מה אתה עושה כשאתה מקור לנחמה אדירה ואין לך שום כוח בתוך עצמך?
אין דבר כזה.
מה זאת אומרת?
לא מקבל את זה. אני חושב שאתה בא לשרת אנשים. זה כמו שאתה עולה לקיסריה, אתה רואה את הקהל, ואתה יכול לחשוב, ״וואו, ככה וככה אלפי אנשים באו לראות אותי״, או שאתה עולה לבמה ואומר ״היום אני הולך לשיר לככה וככה אלפי אנשים״. אם אתה אומר ״הם באו לראות אותי״, אז אתה כל הזמן מתעסק בעצמך: כן בא לך להופיע, לא בא לך, אתה כשיר, לא כשיר. מה אתה מבלבל במוח? אתה אמור לעלות לבמה ולשיר לאנשים, ואתה לא צריך להתעסק בשאלה אם זה קשור, אם כן בא לי לדבר עם דניאלה או לא בא לי. אתה היית במקום טוב. אתה אומר: ״כל האנשים האלה - אני יכול לתת להם נחמה״.
יצא לי כמה חודשים אחרי השבעה באוקטובר לראיין את שלמה ארצי, והוא אמר לי, ״אתה יודע, חשבתי שאני אופיע בהלוויות, אבל להופיע בשבעה – לא האמנתי.
אני לא חושב שהוא הופיע בשבעה. הוא שר לאנשים בשבעה.
בתוך כל המסעות האלה בישראל הפצועה, כשאתה חוזר לסטודיו, איך אתה מרגיש פתאום – אתה מול הפסנתר, מול המוזיקה שלך?
יוצא לי לנגן יותר ממה שניגנתי בעבר. כמו שכששף חוזר הביתה הוא לא רוצה כבר לבשל, אז גם אני, כשהייתי חוזר מהאולפנים או מההופעות הביתה, ובעיקר הייתי רוצה שקט. היום יוצא לי לשים את הידיים על הפסנתר עוד פעם, ולא ללחוץ ״רקורד״ – שזה לא יהיה מתועד; פשוט לנגן וזהו. זה מתחבר גם לנקודה שנגענו בה קודם. הוא לא בא להופיע בשבעה, הוא בא לנגן בשבעה. לנגן את הרגע, בלי איזשהו אינטרס להקליט אותו, ללכת ולשרת דרך המוזיקה, דרך מיטת פצוע.
לפני עשור בערך הופעתי עם נגן אפריקאי שמגיע מכפר במאלי. הופעתי איתו שנתיים בדרכים. בהופעת הבכורה שלנו בניו יורק, אנחנו עומדים מאחורי הקלעים, ואני נורא נורא נרגש. חצי שעה לפני הופעה, הוא מזהה בשפת הגוף שלי שאני שונה, אז הוא שואל אותי, באנגלית מאוד שבורה, ״מה קורה לך? אתה נראה שונה״. אמרתי לו, ״כן, קצת מתרגש״. הוא אומר לי, ״ממה אתה מתרגש?״. אמרתי לו, ״לא יודע, עוד מעט עולים לבמה״. אז הוא אומר לי, ״למה אתה עושה מזה עניין?״, ואני עונה, ״לא יודע, הופעה בניו יורק״. הוא אומר לי, ״תשמע, בבוקר, אצלי בכפר, אני קם לפני כולם ומנגן קצת, מעיר את כולם, ואז עושים ארוחת בוקר. אני מנגן קצת, יוצאים לעבוד בשדה, וגם שם אני מנגן קצת. חוזרים, ארוחת צוהריים, נחים, השמש מתחילה לשקוע, מוציאים את העדרים, שלא יהיה להם חם, עושים איזה סיבוב, חוזרים, ואני מנגן קצת. כמעט בכל ערב יש מדורה מאוד מאוד גדולה בכפר. אנחנו מנגנים שם, וכולם שרים, בערך שעה-שעתיים, ואז כולם הולכים לישון. תחשוב שבאנו לפה, לניו יורק, ואנשים באו למדורה שלנו. אנחנו ננגן להם שעה-שעתיים, ועוד שעתיים הם הולכים לישון״. זאת אומרת, נסה להסתכל על המוזיקה כמשהו מתמשך של היום. אל תעשה מזה טקס. אתה מדבר עם אנשים – זה לא טקס. אתה הולך לנגן אצל מישהו – זה לא טקס. תעשה את זה.
עוד בבית אבי חי