תשחררו

 

"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה. וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה". (בראשית י"ב, א-ג)

בסוף הפרשה הקודמת אברם כבר עזב את ארצו ואת מולדתו, אם כך מדוע אלוהים שוב מורה לו לעזוב אותן? ניתן להבין את הפסוקים המפורסמים האלה כציווי רוחני וסמלי. הפרשן הלל צייטלין, הוגה ציוני שכתב במחצית הראשונה של המאה ה-20 ושנרצח בטרבלינקה בשנת 1942, הבין אותם כך. צייטלין מציע פרשנות מעניינת ומאתגרת לפסוקי לֶךְ לְךָ. לטענתו, הציווי "לֶךְ לְךָ" הוא הנחיה רוחנית רדיקלית שניתנת לאברם ולכל הדורות שיבואו אחריו, ומובנה העמוק הוא קריאה לעזוב מאחור את מערכות האמונה, המחשבה והרגש המוכרות לנו ולצאת למסע אל עבר ארץ לא-ידועה ושמיימית.

רוב בני האדם מאמינים בייחוד של ארצם ונוטים לפטריוטיות עיוורת, עד כדי כך שהם סבורים כי כמעט כל מעשה למענה הוא מוצדק, לרבות שפיכות דמים. הציווי "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ" מורה לנו להמשיך לכבד את הארץ אשר בה גדלנו, אבל באותה עת, להשתחרר מהמחשבה שיש לעשות למענה כמעט הכול; להשתחרר מהקשר הטבעי לארץ הפיזית ולהחליף אותו בקשר רוחני לארץ שמיימית.

ואם נגיד שאכן הקשר לארץ, כלומר לֹרגבי האדמה, למקום הפיזי המסוים, אינו הדבר החשוב אלא הקשר ללאום, אז לטענת צייטלין, המשך הפסוק מזהיר אותנו גם מהפרזה בחשיבות של הקשר הזה. לפי צייטלין המילה "מולדתך" פירושה הלאום שאליו אתה משתייך. לדבריו, הרגש הלאומי לופת את האדם בעוצמה כה רבה, עד שהוא נוטה לראות בו את חזות הכול. כך, אם עמו מחזיק באמונות מושחתות או בדעות מעוותות, הוא יאמץ אותן מבלי לערער עליהן; ואם עמו משעבד עמים אחרים או כובש אותם בכוח, הוא עלול לראות בהשתתפות בכך חובה קדושה. במצב כזה, כותב צייטלין, נשמע קול אלוהי הקורא לאדם "לך לך ממולדתך"; החזק רק במה שטוב וקדוש בלאומך, התרחק מאגואיזם, משאיפת השררה ומהדחף לכבוש ולשלוט.

הלאומיות הקיצונית; הלאומיות שמשעבדת את האדם ומכתיבה לו מה לחשוב ומה להיות ובמה להאמין; הלאומיות הכוחנית שגורמת לעם אחד לשעבד עם אחר - היא לאומיות פסולה לפי צייטלין. פירוש הציווי ״לך לך ממולדתך״ הוא להשתחרר מהכפיפות ללאום. זה קשה מאוד. רובנו מרגישים שכאשר אנחנו עושים זאת, אנחנו בבחינת הרשע שהוציא עצמו מהכלל. לא, אומר לנו צייטלין, הציפייה של אלוהים מאיתנו היא דווקא לדעת לעשות תנועה של ״לך לך ממולדתך״; להשתחרר מהצד האגואיסטי בלאומיות שלנו. ומה לגבי ו"מבית אביך"?

לפי צייטלין, מילים אלו מכוונות לאמונות ולמנהגים המיוחדים שמקובלים בסביבה הכי קרובה שלנו. הסביבה הקרובה משפיעה עלינו מאוד, לעיתים עד כדי כך, שאנו נהיים לקורבנות של "אופנה" ושל "מה שמקובל". הסביבה משפיעה עלינו כל כך, עד שהיא הופכת ממש לחלק מהאישיות שלנו. הפסוק מורה לנו, לפי צייטלין, לנסות להשתחרר גם מזה.

ולאן ילך אותו אדם שהשתחרר מהשעבוד לארצו, למולדתו ולבית אביו? התשובה טמונה בכפל המילים "לֶךְ לְךָ". צייטלין מאמץ פירוש חסידי ידוע שלפיו הכוונה היא ללך לעצמך, לשורש נשמתך העליונה. שם תוכל למצוא את הארץ אשר אראך. שם תוכל לחפש ואולי למצוא את הטוב האלוהי המוחלט. צריך אדם להשתחרר מכל הכבלים הרוחניים של העולם הזה, ואז אולי יצליח לגעת בטוב רוחני, ב"טוב שמיימי", שנמצא מעבר להבלי הקיום שכולנו נתונים בתוכם.

פרשנותו של צייטלין מאתגרת אותי. האם אין השחרור מכל אלה אלא פנטזיה ריקה? שמא לא ימצא את עצמו אדם שיצליח לעשות זאת בודד ונטול זהות? האם אין שורש הנשמה והטוב השמיימי טמונים גם בקשר עם הארץ, עם הלאום ועם התרבות? אנסה לתת פירוש עדין יותר לצייטלין, שבעצמו היה מחובר עמוקות לציונות וליהדות, ולהגיד כך: עלינו להשתחרר מהשעבוד לארץ, למולדת ולתרבות, אבל לא לאבד את הקשר אליהם, ובאמצעות שחרור כזה והמשך הקשר אולי נוכל לגעת באותו "טוב שמיימי" שצייטלין חולם עליו.
מבוסס על פרק 325 – פרשת לך לך: שורש הנשמה העליונה לפי צייטלין בהסכת היומי מקור להשראה

תמונה ראשית : אברהם סופר את הכוכבים\ ויקיפדיה