לשנה הבאה בבייג'ין

סופת חול השתוללה בליל הסדר שערכתי בשנה שעברה בביתי, לא רחוק מכיכר טיינאנמן בבייג'ין. רוחות הצפון ממדבר גובי החשיכו את השמים כמו בזמן עשר המכות, ואורחיי נכנסו כשהם מכוסים באבק. הם הביאו עמם בקבוקי יין ומנות לסדר: חרוסת ביתית שהוכנה בקומפלקס דיפלומטי, קוגל תפוחי אדמה שנאפה לאחר שיעור במנדרינית וקופסאות של מצות מיובאות מבית חב"ד המקומי.

זרים מכל הסוגים מתפתים לבוא לסין. הגויים שבהם הם בדרך כלל נציגים של תאגידים, אך רוב היהודים שאני מכיר הם כתבים זרים, אקדמאים או יזמים - אינטלקטואלים שפיתחו התמכרות לפענוח האינטריגות הפוליטיות של סין וללמידת הניב הקפיטליסטי שלה. מאז שעברתי לבייג'ין ב־2008, שורות הקהילה היהודית־אמריקאית בעיר התמלאו בפליטים שנמלטו מפני המיתון בארצות הברית. חלקם מספיקים רק ללמוד מנדרינית, ואז מנסים להתקבל ללימודי תואר שני ושלישי, אחרים מתחתנים עם בני זוג מקומיים ומשתקעים כאן. סין היא נקודת המפגש של "אזרח העולם" ו"היהודי הנודד", ורשימת אורחיי לסדר הפסח שיקפה את הלך הרוח הזה. 

ברוב ימות השנה, ה"יהודיות" שלנו נשארת ברקע - זהותנו העיקרית כאן היא "זרים". אך פסח מאלץ אותנו להתעמת עם המורשת הדתית המשותפת שלנו, ועם המשמעות שלה בהקשר של סין. ההגדה מלאה בסיפורים על גיבורים ונבלים, רודנות ומרד, וכשמפרשים את מחזה המוסר של ליל הסדר בהקשר של הצדדים הקודרים של המציאות בסין, הטקסט נשמע כפרשנות פוליטית חתרנית. אחרי הכול, אנחנו חוגגים את חג החירות במדינה שתושביה אינם בני חורין. 
"עצרו את הדיקטטורים". מפגין בסין (GettyImages)

סין אינה המדינה היחידה שתושביה נמצאים במאבק על חירותם הפוליטית והאישית, אבל בפסח מתבלטת סין יותר ממדינות אחרות המפרות זכויות אדם, משום שכולם, כולל יהודים, מרוויחים מההפרות האלה ומממנים אותן. מספיק שתציצו בתיקי ההשקעות שלכם: ליהודים קל להחרים את זימבבואה, איראן או קוריאה הצפונית לאות מחאה, אבל את סין? זה בלתי אפשרי. סין קשורה בעבותות לחיי היומיום של היהודים האמריקאים. היא שותפתה הגדולה ביותר של ארצות הברית למסחר, וכמעט כל מוצר שנרכש על ידי יהודים בארצות הברית מיוצר על ידי פועלים בסין: מטלפונים ניידים ומחשבים ועד המחבתות שבהן אנו מבשלים את ארוחת ליל הסדר והשולחנות שסביבם אנו מסובין. חוסר החירות בסין מעיב על כל ליל סדר.

הסינים אינם בני ישראל במצרים: הם לא עבדים נרצעים. אך כוחו של חג הפסח טמון במשליו המהדהדים בעולמנו המודרני, אשר קשור יותר ויותר לסין ולהשקפת העולם של תושביה. אנחנו אוכלים מרור כדי להיזכר בסבלם של אבותינו; כשסינים מדברים על הקשיים בחייהם, הם משתמשים בביטוי "צ'י קו", שפירושו "לאכול מרורים".  " בסדר הפסח שלי בבייג'ין אני לא צריך לחזור לעבר הרחוק כדי להבין מה מסמל המרור. אנשים רגילים, כאלה שאינם מקושרים לשלטון, סובלים מתופעות הלוואי הקשות ביותר של השפעתם האבסולוטית של השליטים כאן. כשפקידים מושחתים חומסים את אדמותיהם, ומשליכים אותם למוסדות לחולי נפש כשהם מביעים תרעומת, הם אוכלים מרורים "

בסדר הפסח שלי בבייג'ין אני לא צריך לחזור לעבר הרחוק כדי להבין מה מסמל המרור. אנשים רגילים שראיינתי כאן - איכרים, מהגרים, בני המעמד הבינוני, כאלה שאינם מקושרים לשלטון - סובלים מתופעות הלוואי הקשות ביותר של השפעתם האבסולוטית של השליטים כאן. כשפקידים מושחתים חומסים את אדמותיהם, ומשליכים אותם למוסדות לחולי נפש כשהם מביעים תרעומת, הם אוכלים מרורים. רוב הנשים שעברו עיקור בכפייה אינן משמיעות את קולן, משום שפיהן מלא במרורים. כשתכרסמו "כריך הלל" עם חזרת בליל הסדר הקרוב, חשבו עליהן לפני שתשלחו יד לכוס המים.

אחרי שמתגוררים כאן במשך תקופה, סיפורי ההגדה נשמעים כמו כותרות העיתונים. בשנה שעברה, בזמן שמחאת "האביב הערבי" הצליחה למוטט רודנויות, הצנזורה הסינית חסמה את המילה "מצרים" מהמיקרו־בלוג הגדול במדינה, שמספר המשתמשים בו הוא יותר מ־300 מיליון. תארו לכם "ציוץ" מתוך ההגדה כפי שהיה מופיע שם: "עבדים היינו בארץ [---]".

אפילו עשר המכות נשמעות כאן כמו אקטואליה, לא כמו היסטוריה. בדצמבר האחרון נצבע נהר במרכז סין באדום עז לאחר שמפעל כימיקלים שפך צבע ארגמן לתוך מערכת הניקוז העירונית. רק כשעברתי לגור בבייג'ין הבנתי את התיאור התנ"כי של מכת מצרים התשיעית: "וְיָמֵשׁ, חֹשֶׁךְ". זיהום האוויר בסין הוא תערובת רעילה של אבק פחמים, עשן מארובות בתי חרושת וצינורות פליטה של מכוניות. בימים שבהם איכות האוויר בבייג'ין "גרועה בטירוף" (כך נקראה דרגת הזיהום במדד של שגרירות ארצות הברית בטוויטר, לפני שתגובתה הזועמת של ממשלת סין כפתה עליהם את הניסוח הדיפלומטי יותר "מעבר ליכולת המדידה"), השמש מצונזרת והערפיח צורב בגרון. קרייני החדשות הסינים קוראים לזה "ערפל". כמו הפירושים התלמודיים הכלולים בהגדה, מוסר ההשכל הוא שהכול עניין של פרשנות.

סדר אקטואלי מתמיד. צילום: thinkstockphotos

הפרעונים המודרניים שולטים בסין

בשנה שעברה התרחש בממשלת סין שינוי נדיר: העברת סמכויות לדור הבא של ההנהגה העליונה של המפלגה הקומוניסטית, הפרעונים המודרניים של מדינה זו. שלטונם יקבע אם סין תעקוף את ארצות הברית ותיהפך לכלכלה המובילה בעולם, מה שצפוי לקרות ב־2016 לפי תחזית קרן המטבע הבינלאומית. חילופי השושלת האלה יקבעו גם אם תושבי סין יזכו לחופש גדול יותר - חופש ביטוי, התאספות ואמונה. אך ההתפתחויות האחרונות לא מעודדות.

למרות החושך, יש גם תקווה. בדומה למשה, שקם והוביל את עמו אל החופש, גם בסין קמו אקטיביסטים הנלחמים בעוולות הממשל. ראיתי את משה בפניהם של גברים ונשים שמאבקם למען הצדק מזכיר את קריאתו "שלח את עמי". ההבדל בינם ובין משה הוא שהם קראו תיגר על הרודנות ללא גיבויו של שום אל גדול ונורא. חג הפסח נותן לנו הזדמנות להוקיר את האומץ שלהם.   " בדומה למשה, שקם והוביל את עמו אל החופש, גם בסין קמו אקטיביסטים הנלחמים בעוולות הממשל. ראיתי את משה בפניהם של גברים ונשים שמאבקם למען הצדק מזכיר את קריאתו 'שלח את עמי'. ההבדל בינם ובין משה הוא שהם קראו תיגר על הרודנות ללא גיבויו של שום אל גדול ונורא. חג הפסח נותן לנו הזדמנות להוקיר את האומץ שלהם "

שבועיים לפני פסח 2011 נעצר האמן האקטיביסט איי ווייוויי בנמל התעופה של בייג'ין. רוחות השינוי שנשבו במזרח התיכון הגיעו לסין, ואקטיביסטים "הועלמו" בזה אחר זה. הפרובוקציות של איי - פרסום מקרי שחיתות והתעללות מצד השלטונות - הגיעו לנקודת מפנה. השאלה מה יעלה בגורלו העיבה על ליל הסדר שלנו, והמשיכה להעיב עלינו עד שהוא שוחרר לבסוף, חודשיים וחצי לאחר מכן. במהלך מעצרו, איי היה נתון להשגחה 24 שעות ביממה. סוהרים התבוננו בו בזוגות בזמן שישן ועמדו לצדו בזמן שהתרחץ. כיום הוא מואשם בהעלמת מס, ונאסר עליו לצאת את תחומי בייג'ין. מתברר שאפשר להיות אסיר גם בלי טיט ולבנים.

איי לא היה היחיד שקרא תיגר על פרעה כשלא יכול היה לסבול יותר את עול השלשלאות הפוליטיות של סין. גם חתן פרס נובל ליו שיאובו נידון ל־11 שנות מאסר בעוון "חתרנות" ב־2010. מה היה פשעו? הוא הוסיף את שמו ל"אמנה 08", מכתב גלוי שקרא לחירות ולדמוקרטיה. עורך הדין העיוור צ'ן גואנגצ'נג ישב שנים במעצר בית לאחר שייצג נשים שעברו הפלות בכפייה. בזמן שמזגנו כוס לאליהו הנביא בפסח שעבר ופתחנו את הדלת מול מפתן ריק, מחשבותיי נדדו אל האסירים האלה. גם השנה לא יהיה איש בדלת, כסמל למאבקם למען חירות, שעוד לא השיג את מטרתו.

לרוב הסינים קל יותר להסיט את המבט ולהתנחם בעובדה שחייהם לא קודרים כבעבר. רובם לא היו מוותרים על יתרונות הקדמה תמורת מושג מערבי של חירות, שאותו הם חונכו לשנוא. השקפתם היא וריאציה צינית, גם אם ריאליסטית, על שיר הפסח "דיינו": שרדנו דורות של רעב ואלימות פוליטית, והיום יש לנו מכונות כביסה ותארים אקדמיים. גם אם אין לנו דמוקרטיה, דיינו.

חבר יהודי אחד שהתארח בסדר שלי עם אשתו הסינית סיפר לי בהמשך שהיא התאכזבה. "הם רק ישבו ודיברו על סבל במשך שעה, ועשו לכולם רגשות אשם", כך אמרה לו לאחר שעזבו. בסין, החגים הם מפגני ראווה של שמחה, אוכל ושתייה. השבוע צוין בסין "יום טאטוא הקברים", חג עתיק שבו אנשים מתפללים לאבותיהם הקדמונים ומבקשים כסף וזהב, ובתמורה שורפים "קורבנות" מנייר, דמויי שטרות ותיקי לואי ויטון, לשימוש בעולם הבא. שני מנהגי האביב האלה מצביעים על ההבדל החד בין השקפותיהם של היהודים והסינים לגבי מקומם בעולם.

במסורת שלהם, הנדיבות היא עניין משפחתי, והגאולה כרוכה בעסקה. אצלנו, הגאולה היא עניין קהילתי המבוסס על פעולה. רק התעמתות עם עברנו המשותף יכולה לשנות את חיינו בהווה. שוחד רוחני לא עובד אצלנו.

בעיניי, זו המהות של חג הפסח. אלה שמונה ימים של קתרזיס, טיהור של הבית ושל הנפש. אנחנו שרים על עבדות כדי להוקיר את החירות. בסין, שבה מנהגים אלה הם זרים ואף חתרניים, החג הוא בשבילי הזדמנות לעשות "ספירת מלאי" של הישגינו כעם, ושל מה שעוד נשאר לנו להשיג בתור בני אדם. אנחנו אומרים "לשנה הבאה בירושלים", המסמלת את מקום המשכן של התכונות הנעלות ביותר שלנו. הלוואי שבאחד הימים נוכל לומר "לשנה הבאה בבייג'ין".