היהדות כפוסט טראומה

המסקנה מעיון יסודי בדו"ח גוטמן, שבודק את דמותה היהודית של החברה הישראלית, היא שההוויה קובעת את התודעה. האדם היהודי הישראלי הוא תבנית נוף מדינתו והזהות היהודית שהיא קבעה לו ועיצבה עבורו.

המדינה קבעה חוקים שמחייבים לסגור בתי עסק בשבת, בערבי חג ואבל יהודיים - רוב הציבור סבור כי מדינת ישראל צריכה לדאוג שהחיים הציבוריים יתנהלו בה על פי המסורת הדתית. המדינה קבעה שהאוכל המוגש במוסדות ציבוריים יהיה כשר - 87% סבורים כי האוכל במוסדות ציבוריים צריך להיות כשר. המדינה מחייבת נישואים דתיים - 80% חושבים שצריך לערוך טקס נישואים יהודי בברכת רב. המדינה מלמדת תנ"ך בכל בתי הספר ומממנת בהרחבה ישיבות ללימודי תורה ותלמוד - 71% סבורים כי חשוב ללמוד תנ"ך, תלמוד ומקורות יהודיים אחרים. המדינה נתנה בלעדיות לחברה קדישא - ל-86% חשוב להיקבר בקבורה יהודית.

שני דברים מדגישים את השפעתה של המדינה - אם תרצו, את השפעתו של הסטטוס קוו: האחד הוא "התיישרותם" של העולים מחבר העמים בסוגיות שנשאלו עליהן בסקר. אם לפני עשור נראתה ירידה במדדים האלה, המשקפים לפי עורכי הסקר את הזיקה לדת ולמסורת היהודית, בעקבות נוכחותם של עולים רבים מחבר העמים לשעבר, הרי שב-2009 חזרו המדדים האלה לקדמותם. כלומר: רוב העולים החדשים - עכשיו עולים ישנים - הפנימו את הסטטוס קוו על משמעויותיו התרבותיות. השני, משעשע וברור במיוחד, הוא סוגיית השבת: לצד העובדה שחלק גדול מהציבור שומר שבת במידה כזאת או אחרת, רובו סבור שצריך לאפשר "פעילויות חול" בשבת. דירוג הפעילויות שהציבור חושב שצריכות להתקיים תואם בדיוק את הפעילויות שהמדינה מאפשרת.

ביוצא אחד מהכלל: תחבורה ציבורית בשבת. למרות שהמדינה אינה מאפשרת להפעיל תחבורה ציבורית בשבת, 59% חושבים שיש לאפשר כזו. יפה לו לציבור שמצליח לדמיין דבר כזה ולשאוף אליו; כנראה שהמצוקה הנובעת מאובדן חופש התנועה בשבתות ובחגים אכן קשה מאוד לציבור גדול מאוד. ועוד יוצא אחד מהכלל: נישואים אזרחיים. אמנם הרוב סבורים שחשוב להינשא עם רב, ו-54% השיבו שלא יתחתנו בנישואים אזרחיים גם אם המדינה היתה מכירה בהם, ובכל זאת 51% סבורים שיש להנהיג כאלה. ושוב, כנראה שציבור גדול כבר חש שנישואים ברבנות הם גזירה שהוא לא יכול לעמוד בה.

מעניין היה לבדוק את היחס כלפי נישואים אזרחיים בחלוקה בין המינים. אלא שלמרבה הצער הסקר איננו רואה מין או מגדר כמרכיב באישיותו או בהגדרתו העצמית - או בהגדרתה העצמית - של אדם, ולכן הוא מאפשר למשתתפים/ות בו להגדיר את עצמם דרך הדת, הלאום ואפילו העדה, אבל לא דרך המגדר. כך עושה הסקר את המעשה האופנתי של הדרת נשים, דבר שאפשר לטעון בהחלט שגם הוא חלק אינהרנטי ביהדות ובהיות יהודי - חילוני או דתי.

עוד דבר שנקבע בתודעה האישית כמדד ליהודיות הוא ההשקפה המכונה פוליטית באשר לריבונות מדינת ישראל על שטחי ארץ ישראל. גם כאן, שנים של תעמולה שטענה כי ישראלי טוב הוא יהודי טוב שאינו מפקיר חלקי מולדת או את אחיו המתנחלים מתבטאות בסקר בהתאמה בין הגדרת "יהודיותו" של אדם לבין השקפתו הפוליטית הימנית.

אבל גולת הכותרת של ההבניה התרבותית התודעתית של המדינה את הגדרת מיהו יהודי בישראל 2009 נמצאת בנתון ש98% ממשתתפי הסקר מסכימים לגביו, הנתון שהכי הרבה ישראלים מסכימים עליו: חשוב מאוד לזכור את השואה. זה הדבר היחיד שעליו מסכימים לגמרי חילונים, דתיים, מסורתיים, חרדים ואנטי דתיים; מזרחיים, אשכנזים ועולים מחבר העמים. השואה מנצחת את השבת, את סדר פסח, את לחיות בארץ, את להרגיש חלק מהעם היהודי.

הנתון הזה מספק פאנץ' ליין עצוב, שמחבר ביחד את כל שאר חלקי הדו"ח ומבהיר מה עומד מאחורי ההגדרה העצמית היהודית-ישראלית: ישראל הרשמית של המנהיגים, הפוליטיקאים והטקסים אימצה מזמן את השואה כבסיס המוסרי וכהצדקה לקיומה של מדינת ישראל, והיא מתחזקת בקרב אזרחיה את הפחד ממה שהם מכנים "איום קיומי". כך נאחזים אזרחי ישראל בשואה כמגדיר מספר אחת של זהותם כיהודים וכישראלים. לכן לא קשה להבין את הנסיגה בתפישותיו הדמוקרטיות של הציבור, כפי שמשתקפות בסקר, שכן מתוך הפחד וההתגוננות נוצרת נסיגה להתבדלות עוינת מכל "אחר", ודאי ביחס לזכויותיו.

בדיבוב סאטירי לדמותו של היטלר בסרט "הנפילה", שמו בפיו כותבי "מצב האומה"[1]את המשפט "היהודים משתמשים בשואה כאילו עשיתי אותה בשבילם". אלמלא זה היה כל כך עצוב זה היהיכול להיות מצחיק: היהדות בישראל של ימינו היא בסך הכל פוסט טראומה.