רוצים לעשות את המכה

התערוכה "אביב 2012" המוצגת כעת בג'רסי סיטי שליד ניו יורק, פותחת את פעילותו של מרכז המרכז לאמנויות המזרח התיכון, עמותה בינלאומית הפועלת לקידום אמנות עכשווית מהמזרח התיכון. ייעודו, כפי שמצהירים מקימיו, הוא ליצור מרכז תרבותי עשיר עבור אמנים, פעילים חברתיים ואקדמאים. ב"מֶכָּה" מתכוונים להציג בעתיד תוכניות המשלבות תערוכות, סדנאות, הרצאות וגם הקרנות של סרטים ואמנות וידאו. 
 

הצהרות ומעשים הם שני דברי נפרדים, ונדמה שהתערוכה נופלת כמעט בכל הפחים היוקשים לפרויקטים שכאלה. התערוכה עצמה יפה, וחלל התצוגה בכלל מדהים, אבל לא חסרות בה בעיות. למעשה הפער שבין התיאוריה, הפוליטיקה ויחסי הכוחות עליהם מושתתת התערוכה, לאיכות היצירות המוצגות בה, הוא גדול מאוד. מחד, מדובר בעילית של האמנות הנוצרת בישראל, ומאידך, נדמה כי עבודת האוצרוּת של התערוכה משכפלת בלא יודעין את יחסי הכוחות הלא הוגנים שמקיימת חברת הרוב בישראל ביחס ל"אחרים" ולמיעוטים בקרבה. 

יחסי כוחות לא הוגנים. "אביב 2112" במכה

באתר של המרכז נכתב שהאמנים המציגים בתערוכה "נבדלים בגיל, מדברים שפות שונות ומגיעים מרקעים דתיים ותרבותיים שונים (יהודים, מוסלמים, נוצרים ודרוזים) ולמרות זאת, יש להם מטרה משותפת: לחולל שינוי במזרח התיכון". ושוב, להצהרה הזו אין כיסוי: אין בתערוכה אפילו אמן אחד המתגורר מחוץ לישראל או בגדה המערבית. ראוי שתערוכה שמתיימרת לפתוח חלל אמנות "מזרח תיכוני" ולקדם שלום, פתיחות וסובלנות באמצעות אמנות, תהיה מודעת לעצמה ומדויקת הרבה יותר.
 

רק ליהודים יש שורשים?


עצבות נפלאה. עבודה של סשה סרבר עוד לפני שמתבוננים ביצירות עצמן, מבט מרפרף על שמות המציגים מגלה את תסמונת הלבקנות המקובלת, וההיררכיה הקולוניאליסטית ההיסטורית נשמרת באדיקות. מספר האמנים הישראלים-יהודים שמציגים גדול פי שניים בהשוואה לאלה שאינם יהודים. כמעט שני שליש מהאמנים המציגים בתערוכה הם גברים וביניהם רק אמן מזרחי אחד. על אמנים דתיים אין על מה לדבר.
 

בעוד האמנות הנוצרת על ידי יהודים-ישראלים מקבלת בתערוכה מבט פנורמי בחתך דורי נרחב, החל ממיכה ברעם יליד 1930 ומיכה אולמן יליד 1933 ועד דינה שנהב ילידת 1968, האמנות הפלסטינית מתרכזת ברובה בדור צעיר יותר ובעיקר באמנים הפועלים בעשורים האחרונים ממש  (למשל: מיכאל חלאק יליד 1975, חאנן אבו חוסיין ילידת 1972 ומאנל מאחאמיד ילידת 1976).
 

עובדה זו נותנת תחושה שבעוד לאמנות הישראלית היהודית יש מימד של שורשים ועומק היסטורי כמו גם יצירות ויוצרים קנוניים (רפי לביא, אפרת נתן ודוד גינתון) עולם האמנות הפלסטיני נעדר שורשים או קנון של ממש. כך שעוד לפני הצפייה בעבודות המוצגות בתערוכה קשה להסכים שהתערוכה, שכותרתה שאולה מה"אביב הערבי", מבטאת כפי שכתוב באתר המרכז "רוח של גבורה ושל שינוי".

הבעייתיות של התערוכה לא מסתכמת בזה - גם התיזה האוצרותית רעועה במיוחד. הטקסט הנלווה המופיע באתר המוסד מצהיר כי "שפות הן מוטיב מרכזי בתערוכה: הן שפות מדוברת (כגון אנגלית עברית וערבית), והן 'שפות' האמנות, המוצאות ביטוי במדיומים השונים שיוצגו בתערוכה [...]". דא עקא שזוהי הצהרה שיכולה להתאים כמעט לכל תערוכה. בעבודות של רפי לביא למשל יש שפת אמנות ייחודית ולעתים הוא אף שירבט בעבודותיו אותיות ומילים. אלא שבהקשר הנדון לא ברור כלל וכלל איך הצגתו בתערוכה תורמת לבחינה "בעין ביקורתית, את המצב במזרח התיכון" או לעיסוק  ב"רעיונות של זהות, זכויות אדם, סובלנות, ניכור, דיסונס חברתי ועימות לאומי".
 

אחרי הצגת הנקודות היותר חלשות בתערוכה, הגיע הזמן לפנות גם לתמות וחיבורים מעניינים שנעשו בה. האמנית הדרוזית הצעירה פאטמה שנאן (נ. 1986), שהעלתה לאחרונה תערוכת יחיד ("ארגמן", גלריה לאמנות במרכז ההנצחה בקרית טבעון, 2011, אוצרת: טלי כהן-גרבוז), מציגה בציורים שלה שטיחים מזרח-תיכוניים. מעבר לאיכות יצירתה של שנאן, העיסוק שלה בשטיחים מתחבר לתמה מרכזית ומשמעותית מאוד בעולם האמנות ה"מזרח תיכוני": אמנים יהודים-ישראלים עסקו רבות בחילופין שבין פרוכות ושטיחים במסגרת טיפולם ביחסים המורכבים של בין העולם היהודי לעולם המוסלמי. בסוף שנות השמונים יצר למשל חיים מאור סדרת פרוכות, על אחת מהן כתב "אני יהודי" בערבית, ועל אחרת התנוססה הכתובת "אני ערבי" ביידיש. עבודה שמצביעה על מגמה דומה היא ה"פרוכות" שהציג יזהר פטקין בתערוכה "תרבות מארחת, מחווה לאריה ארוך" במוזיאון תל-אביב לאמנות בשנת 2003  (אוצר: מרדכי עומר). בעבודות אלה המחיש פטקין את הפרדוקס המגולם בגלובליזציה: המהפכה שחרתה על דגלה את הפלורליזם, הפתיחות והסובלנות, יוצרת למעשה חברה הומוגנית וחד-ממדית שמטשטשת את הייחודיות של כל תרבות.
 

גם בלו סימיון פיינרו עסק בשטיחי תפילה מוסלמים בעבודה "הזרעה מזרחית" (1987, שטיח, בטון, עץ וגומי), ורות קסטנבאום בן-דב עסקה באותו נושא בסדרת השטיחים-פרוכות שציירה בשמן על בד בין השנים 2005-2003. בתערוכה "המוזיאון מציג את עצמו" (מוזיאון תל-אביב לאמנות, 2012-2011, אוצרת: אלן גינתון) מציגים סיגלית לנדאו והאמן הגרמני-תורכי נג'י יורדגול, בוגר התואר השני באקדמיה לאמנות ולעיצוב, בצלאל, עבודות העוסקת בתמה זו.
 

במרחב האמנות הערבי (נוצרי ומוסלמי כאחד) ובעולם המוסלמי בכלל, השטיחים מופיעים לא מעט. למשל בעבודות של מונה חתום (Mona Hatoum, פלסטינית ילידת לבנון הפועלת באנגליה), שירנה שאבאזי (Shiran Shabzi, ילידת איראן הפועלת בשווייץ); מייק קלי (Mike Kelly, יליד ארצות-הברית ממוצא טורקי) ואסד עזי יליד שפרעם המציג גם בתערוכה ב"מֶכָּה". בעבודות אלה נוצר בדרך כלל קישור בין התרבות המוסלמית שעליה גדלו האמנים ובין העולם והתרבות שבו הם חיים היום. חתום למשל עוסקת בייצוג של גן העדן במוטיב השער בשטיח המוסלמי. חבל שאף אחת מהעבודות וההקשרים הללו לא עולים בתערוכה.

חיבור מעניין ורלוונטי. עבודה של פאטמה שנאן
ומהמרחב הערבי לסימליות יהודית: העבודה של רפי לביא המוצגת בתערוכה נוצרה בשנת מותו ויש שמצאו בה ובדומיה איזכור למגן דוד. המגן דוד עולה בתערוכה גם בעבודות של ג'ניפר בר לב מסדרה המשלבת בין סמל המגן דוד לדמויות הסטוריות או דמויות דמיוניות מהתרבות הפופולרית. מכיוון אחר, סמלים טעונים עולים בעבודות של אסד עזי. למשל ערבי רכוב על חמור – עבודה מתוך סדרה טעונה המעמתת בין משיח  מחד, לגולה ופליט מאידך.
 

פרדוקס לא פתור

אף שהחלל הרחב והמואר שבו מוצגת התערוכה מרנין, על רבות מהעבודות שבתערוכה נסוכה עצבות וכאב. כפי שציינה חן ירושלמי במאמר יפה שכתבה על התערוכה, המוות אורב שם לפתחו של המבקר בכל פינה. סשה סרבר למשל מציג עבודות נפלאות בקלקר צבוע שנראות כעצים שנשרפו, והעתק של מצבת קבר יהודית-אירופאית השונה כל כך מאלה המקובלים בארץ. עבודות "מודעת האבל" המפורסמות של  גדעון גכטמן (נ. 2008-1942), בגדלים שונים ובצבעוניות משתנה מפוזרים לרוחב כל התערוכה. ורד קמינסקי מציגה עבודות קטנות התופשות את עיניי המבקר. בינהם כדורי ירייה ותרמילי קליעים שעוצבו כתכשיטים.  אף שהתמה קצת קלישאתית ("וכיתתו חרבותם לאיתים, וחניתותיהם למזמרות...", ישעיהו ב', ד'), הביצוע משובח.

משובח אך קלישאתי. עבודה של ורד קמינסקי

כמעט כל העבודות של האמנים הטובים המציגים בתערוכה הן יצירות מוכרות מאוד בישראל, אך בהחלט יש בהצגתן באופן לא היררכי בחלל אחד מן החידוש. העבודות ברובן מבטאות שפה אישית מורכבת שפיתחו האמנים השונים והן גם מתייחסות למרחב המקומי באופן מודע. בטקסט הנלווה מוצגות עובדות אלה כקו המקשר בין העבודות בתערוכה. אלא שספק אם יש בעובדות אלה כשלעצמן לייחד במשהו את עולם האמנות המקומי. מדובר בהיגד שיכול להיאמר על הרבה יצירות טובות בהרבה מקומות בעולם. ובכל זאת, החשיבות של חתירה להיגד מעין זה (גם אם סופו בכישלון), עולה דווקא על רקע מגמה עכשווית הקיימת בארץ ומכוונת לטשטש הבדלים ולשוב לרוח מודרניסטית המתייחסת לאמנות אך ורק כמבע אוניבסלי חוצה תרבויות. לכן חשוב להציג עבודות גם בהקשרים פרטיקולריים: מקומיים, מגדריים ואתניים  –  צור הורתם, והתערוכה ב"מֶכָּה" אכן מכוונת לשם.

התערוכה הנוכחית, אם כן, היא פרדוקס לא פתור. מחד, היא שמה תחת קורת גג אחד עבודות שבדרך כלל לא מוצגות יחד, מאידך, אי אפשר להגדיר את התערוכה הזאת כ"זירה ניטרלית בשביל אמנים ליצור ולשתף פעולה". "מֶכָּה" מן הסתם תמשיך לפעול עם ובתוך הפרדוקסים הללו וימים יגידו לאן כל זה יוביל.
 

"אביב 2012", מכה המרכז לאמנויות המזרח התיכון (The Middle East Center for the Arts :MECA), ניו ג'רסי, ארה"ב, 2012, אוצר: דוד וקשטיין