18 רחובות בכל רחבי הארץ, קיבוץ שעלה על הקרקע בשנת 1949, מכון שמשמש מרכז לדיאלוג יהודי-ערבי וספינת מעפילים שהגיעה לכאן ביוני 1946 – כולם נושאים בגאון את שמה של חביבה רייק. ועדיין, אנחנו לא יודעים באמת מהו הסיפור שעומד מאחורי השם הזה, כלומר, מי בדיוק היתה חביבה רייק. זה ממש בסדר: בדיוק לשם כך יצרנו פודקאסט מפורט ומעמיק שמגולל את קורותיה של האישה המדהימה הזאת. מדובר בטלנובלה שלמה: סיפור על עוני, על יהדות בגולה, על ארץ ישראל, על ציונות, על אישה פורצת דרך, על חושך גדול ועל מה שעושים כשמגיעים לצומת דרכים.
כדי לשמור על המתח, לא נקפיד פה על כללי ההתחלה, האמצע והסוף, שהם לעולם לא כל הסיפור. את העלילה אפשר להבין רק דרך מה שקורה במרווחים שבין המילים הגדולות האלה.
אז ככה, מרתה רייקובה נולדה בשנת 1914 באימפריה האוסטרו-הונגרית, בסלובקיה של ימינו, כמה ימים לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה. מאוחר יותר היא תשנה את שמה לחביבה רייק. היא גם תצטרף לקן המקומי של השומר הצעיר ותהיה, לא בלי קשיים, למנהלת של הקן ולרוח החיה בחבורה, תעלה לארץ, תצטרף לקיבוץ, תתנדב לפלמ"ח, תצא לשליחות להצלת יהודים בהונגריה, שממנה לא תחזור.
אבל בואו נתעכב קצת על חיי האהבה הסוערים שלה, ואת היתר תוכלו למצוא בפודקאסט.
בסוף שנת 1935 הכירה בקן השומר הצעיר בחור חביב שהיה צעיר ממנה בדיוק בשנה ושמו אהרון מרטינוביץ. לאהרון היו חיים דומים לשלה: הוא גדל בלי אבא וחי חיי עוני ומחסור. כבר לאחר פגישתם הראשונה, התאהב אהרון בחביבה שופעת הביטחון העצמי. במחנה קיץ של 1937, בעת ריקוד הורה, נקעה חביבה את רגלה. אהרון ליווה אותה והגיע לבקר אותה בבית החולים המקומי, שם גילה לה כי הוא מאוהב בה. חביבה לא היתה מופתעת.
באחד מן הימים התברר לחביבה שאמה בת ה-64 היתה זכאית לקצבה שתספיק למחייתה. הדבר היכה בחביבה כברק, ומיד ביקשה להתקבל, יחד עם אהרון, להכשרה שתוביל אותה ארצה.
בשנת 1938 נסעו חביבה ואהרון לכיוון עיר הבירה של סלובקיה, ברטיסלבה, כדי להירשם להכשרה. באפריל 1938, לאחר שחזרו השניים לכפרה של חביבה, התחתנו חביבה ואהרון בנישואים אזרחיים. עד מהרה עברו השניים לברטילסבה, שם עבדו בהכשרה בעבודות פיזיות.
בינתיים ההגירה לארץ ישראל צברה תאוצה, ורבים מחבריה של חביבה עברו למקומות שמהם היה קל יותר לעלות ארצה, למרות כל המגבלות הבריטיות. חביבה האיצה באהרון לעלות לבדו במהירות האפשרית, ומשזה קיבל אישור, נשק לה לשלום בלב כבד, ועשרה ימים לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, הגיע לארץ.
כעבור חודשים אחדים, בדצמבר 1939, הגיעה גם חביבה. אהרון ציפה בכיליון עיניים לפגישתם. זה חודשים לא ראה אותה, וגעגועיו רק הלכו וגברו. משהגיעה חביבה לרציף, הוביל אותה אהרון באוטובוס לקיבוצם החדש. שניהם היו נרגשים עד מאוד - הוא לראותה, והיא לראות את הארץ ששנים רבות שמעה וחלמה עליה. בערב לאחר מסע ממושך, הגיעו אל האוהל שאהרון סידר וקישט בפרחים.
באותו ערב פגשה חביבה רבים מחבריה וחברותיה שעלו לפניה. היא השתתפה בפגישה של חברי הקיבוץ, ובלילה, עייפה ומותשת, שכבה לישון לצדו של בעלה אהרון. החודשים שבהם לא ראתה אותו הבהירו לה כי אינה מאוהבת בו, ובקרוב עתיד היה הקשר ביניהם לגווע. הקשר אכן גווע, אבל אילו קשרים יגיעו במקומו?
על יתר עלילותיה של חביבה תוכלו לשמוע בפודקאסט "הגיבורים הנשכחים"
לשמיעה נוספת: מרדכי מנואל נוח, חוזה המדינה הנשכח והפודקאסט הראשון בסדרת "הגיבורים הנשכחים"
