תמונה ראשית - ויקיפדיה
לכמה שעות הצליח מותו של לאונרד כהן, הזמר והמשורר בן ה-82, לשנות מעט את השיח התקשורתי והציבורי שהתפתח בעקבות ניצחונו של דונלד טראמפ במרוץ לנשיאות ארצות הברית ולהחליף אותו בדברי הספד של מגוון רחב של אנשים וקבוצות על לכתו של אחד מגדולי היוצרים בדור האחרון, שנגע בלבותיהם של מיליונים ברחבי העולם. גם בישראל ניכר האבל על מותו של כהן, ולא בכדי. לכהן – שלהוציא וודי אלן, היה אולי היהודי החי המוכר ביותר בעולם – היה קשר מיוחד לעם היהודי ולמדינת ישראל. היתה זו פרידה עוצמתית יותר מאשר פרידות אחרות מכוכבים בינלאומיים אחרים: בשנים שבהן יוצרים רבים ברחבי העולם מצניעים את זהותם היהודית, כהן לא עשה זאת. "אני לא מחפש דת אחרת", אמר כהן לאחר שהתפרסם כי התחיל להתעניין בזן-בודהיזם, "אני מאושר למדי בדת הישנה שלי – היהדות".
כהן, שנולד ב-1934 בקנדה, הוא בן למשפחה יהודית שמוצאה בפולין ובליטא. מצד אמו הוא היה נכד לרב שלמה זלמן קלוניצקי, רב ותלמיד חכם שעסק גם בבלשנות והשפיע רבות על כהן הצעיר. אביו, ליאון, היה דמות בולטת בקהילה היהודית במונטריאול. "גדלתי במשפחה שמרנית מאוד, שומרת מצוות", סיפר כהן בריאיון מ-2014, "היהדות לא היתה משהו שהרגשתי רחוק ממנו, ולכן גם לא הייתי צריך לנופף ביהדות שלי או להציג אותה לעיני כול, אך היא מהותית להישרדות שלי כאדם. הערכים שהמשפחה שלי הנחילה לי – ערכי תורה – הם אלו שמכוננים את חיי". הדברים הללו מקבלים ביסוס בקריירה המוזיקלית של כהן: הוא אכן לא נופף ביהדות שלו; היא הייתה לו טבעית, חלק ממנו, כוח מניע של יצירתו, אך לעולם לא משהו שהוא מדגיש במכוון, כביכול כדי לחפות על היעדר.
כהן הרגיש בן בית בעולם היהודי, והעולם היהודי שלהב את דמיונו ואת יצירתו. אין מדובר רק ב"הללויה", אולי אחד מהשירים המפורסמים ביותר בעולם כולו שלחנו אף הצליח לחדור לבתי הכנסת, אלא גם בשיר אחר, "Who by Fire", שנכתב בעקבות קטע מן הפיוט "ונתנה תוקף", שמושר בראש השנה וביום כיפור בבתי הכנסת. כהן חש קרוב אל המסורת הזאת. מלבד אלה, כהן פונה באחד משיריו האחרונים לאל ואומר לו "הנני", בעברית, וברכת הכוהנים שביצע בסוף ההופעה שלו בישראל לפני שבע שנים. כהן לא התרחק מן הזהות הזאת ולא התבייש בה, וגם לא התרחק ממדינת ישראל – למן הביקור שלו בארץ ב-1973, שבמהלכו הופיע במשך חודשיים עם מתי כספי במוצבי חיילים בסיני, ועד להופעה המדוברת.
היהדות הטבעית
השם כהן, היהודי כל כך, הוסיף בעיני יהודים רבים למעמדו הבכיר, והיו שהשוו אותו, עוד בחייו, למעין כוהן גדול, ממש כמו זה ששירת בבית המקדש - מנהיג רוחני וחברתי שמעניק השראה לעם כולו.
אפשר לומר בזהירות שטיב היהדות המיוחד שכהן ייצג – יהדות טבעית, ששואבים ממנה השראה ושנושאים אותה כתעודת זהות – השפיע במידה מסוימת על יהודים ברחבי העולם, בעיקר בארצות הברית ובקנדה, שהאזינו לשיריו ועקבו אחרי הקריירה שלו לאורך השנים. כהן היה מודל לחיקוי בעיני היהודים ה"לא מזוהים" ((Unaffiliated, כפי שהם מכונים, כלומר, יהודים שאינם משויכים לאחד מן הזרמים היהודיים – אורתודוקסי, קונסרבטיבי או רפורמי.
אולי דווקא משום שכהן לא הכניס את ראשו למדמנה של הזרמים הללו, דווקא משום שלא זיהה את עצמו עם אחד מהם, אלא שמר על יהדותו כסמל וככוח השראה, הוא הצליח להפוך למין מנהיג יהודי שיהדותו היא אמנם מקור לגאווה, אך גם איננה מרכז חייו. הוא היה הכוהן הגדול - לא של "יהודים מקצועיים" - אלא של יהודים שזהותם היהודית נהירה להם, אך היא רק זהות אחת מסל הזהויות שלהם.
זהות כזו אינה אפשרית בישראל: נדמה שהחיים היהודיים בישראל תובעים זהות יהודית אקטיבית ואינם מאפשרים יצירה של זהות יהודית - הגם שהיא נוכחת מאוד - היא רק זהות אחת מיני רבות. אף שכהן אומץ בברכה בישראל, גם כיוצר בזכות עצמו וגם כדמות יהודית בכירה, הרי שקשה מאוד לייבא לכאן את המודל שהוא מייצג. לשם השוואה, גם חוגי ההתחדשות היהודית, אף שהם שואבים השראה מיצירותיו של כהן, מייצגים זהות אחרת – שוב, בגלל האקטיביות שלה במרחב הישראלי. החיים היהודיים מחוץ לישראל טומנים בחובם את הזהות הזאת שכהן ייצג, שושבתה בקסמה יהודים ולא-יהודים רבים.
