"שיעשו המודרניזם בטהרה עם הדת": על הנינוחות הפסיקתית של הרב שלום משאש

אחרי מותו של הרב שלום משאש, מצאו קרובי משפחתו בין המסמכים שלו מכתב מבחור בן 15. הבחור ביקש להתייעץ עם מי שהיה רבה הראשי של מרוקו ולאחר מכן רבה של ירושלים בענייני הלכה ואמונה. הרב משאש ציין בכתב ידו בשולי המכתב של הצעיר: "יש לענות במהירות". הסיפור הזה, שנשמע מפי חתנו של הרב מאיר טפירו, ממחיש משהו מאופיו הייחודי של הרב משאש, מגדולי חכמי מרוקו בעת החדשה: יחסו לסובביו חצה גבולות של גיל ושל מעמד, והוא התפנה לייעץ לגדולים ולקטנים כאחד.

התחקות אחר סיפור חייו ודמותו של הרב משאש מלמדת על נסיבות חיים ייחודיות שהפגישו בין החכם המסורתי, בן לאצולת יהדות מרוקו, ובין המודרנה שהידפקה על דלתות הקהילה היהודית במרוקו לאורך שנות פעילותו והנהגתו. כרבים מחכמי המזרח, הרב משאש לא ביקש להציב חיץ בין היהדות ובין המודרנה, אלא לשלב בין השתיים וליצור יהדות שמתאפיינת בסובלנות ובהכלה של רוח הזמן, בצד נאמנות הלכתית ויראת שמים. מה אפוא בדמותו אפשר את השילוב הזה?

קריאה נוספת: על מיתוס המתינות ההלכתית הספרדית

האתוס היה שילוב תורה ומלאכה

הרב שלום משאש נולד במקנס שבמרוקו ב-1909, בן למשפחות משאש וברדוגו, מוותיקות הקהילה היהודית במרוקו. הקהילה, שהגיעה למרוקו כמה מאות שנים קודם לכן, הורכבה במקור בעיקר ממגורשי ספרד, ועם השנים יצרה זהות יהודית-מקומית מובחנת ושורשית. המודרנה מגיעה למקנס כבר באמצע המאה ה-19, כיובל שנים לפני שנולד הרב משאש: ב-1862 הוקם במקנס בית הספר הראשון של חברת אליאנס. לתוך המציאות הזאת נולד הרב משאש, ובה פעל; הוא עצמו אף למד בבית הספר אליאנס.

בנקודה זו, טוען ד"ר דוד ביטון, החוקר את הגותם של חכמי מרוקו, ניטעה ברב משאש הרגישות לעולם החינוך. "מדובר באחד הרפורמטורים הגדולים בקרב חכמי מרוקו", אומר ביטון, "בגיל צעיר מאוד הוא מקים את אחד מתלמודי התורה הכי גדולים במרוקו, שמשמש אלטרנטיבה לאליאנס, אבל לא אלטרנטיבה ששורפת את הגשרים עם אליאנס, אלא כזאת שחיה בצדה ומשלבת בין לימודי הצרפתית של אליאנס ולימוד התורה של המוסד שהוא מקים.

"הרב משאש שואל את עצמו איך ליצור מצב שבו עולם התורה במקנס ימשיך להיות בעל משמעות, והמציאות היא שלא היה אדם אחד במקנס שלא ידע דברים בסיסיים ביהדות. הוא לא סתר את המודרנה, אבל סבר שלא ייתכן שיהיו בורים ועמי ארצות. רבי שלום באמת האמין בשילוב בין יהדות למודרנה. בכמה מפסקי ההלכה שלו הוא מדבר על התרבות הצרפתית ועל מה שהיא מעניקה – החופש, הנימוס – ומצד שני, הוא לא רוצה לוותר על מסורת אבותיו".  

"האתוס הספרדי בכלל, ובצפון אפריקה בפרט, היה של שילוב תורה עם מלאכה", אומר הרב ד"ר חזי כהן, "רוב אנשי הקהילות למדו תורה באופן בסיסי, ואז יצאו לשוק העבודה. הרבנים לא הטיפו ללימוד תורה טוטלי, וחלק נכבד מהם עסקו במלאכה בעצמם. כאשר רב גדל בעולם שבו פרנסה אינה מילת גנאי, זה משפיע על היחס שלו לחול ולחיים. החיים אינם איום בעיניו. לא מדובר רק בשאלה הטכנית – אם לצאת לעבוד או לא, אלא בשאלה מה המשמעות של החיים והתורה בתוך החיים".

מה שחַסָר לרב עובדיה יוסף

הפתיחות לחוץ ולמודרנה אפיינה גם את פסיקת ההלכה של הרב משאש. עיסוק במשנתו ההלכתית מעורר מיד את ההשוואה בינו ובין חכם ספרדי בולט אחר במאה ה-20 – הרב עובדיה יוסף. "כשהרב משאש הגיע לארץ, תלמידי הרב עובדיה תקפו אותו על כך שהוא מתיר לנשים ללבוש פאה נוכרית", מספר ביטון, "הרב משאש כותב בתשובה: אבא שלי היה דיין וסבא שלי היה דיין, ואף אחד מהם לא דיבר על פאה נוכרית.

הרב עובדיה יוסף עם ראש הממשלה נתניהו, 2011 (צילום: משה מילנר)

"הסיפור הזה מעניין כיוון שהוא מלמד שמה שחסר לרב עובדיה יוסף הוא מסורת פסיקה. הרב עובדיה נמצא במצב של קיטוע מסורת הפסיקה – הוא מעוניין ליצור הלכה אחידה בארץ ישראל על פי שולחן ערוך; אבל מבחינת רבי שלום משאש, אין קיטוע. כשהוא לומד גמרא, הוא קורא בשולי הדף את ההערות של אבות אבותיו, חכמי מרוקו. הוא נטוע במסורת מסוימת. זה יוצר מין נינוחות פסיקתית: הוא לא פוחד, יש לו מסורת. בתשובה על הפאה הנוכרית הוא כותב: 'שיעשו המודרניזם בטהרה עם הדת'. למרות המודרנה ולמרות התרבות הצרפתית, יש לו מסורת. הוא יכול לקחת מכל העולמות, אבל יש לו דנ"א".

האם זה משפיע גם על השאלה מהי המטרה של הפסיקה? מה התכלית שלה?

"בהחלט. בעיני הרב משאש, תכלית הפסיקה היא לדאוג לעם ולדאוג לצדק שנובע מתוך המציאות; לא לצדק שנובע מתוך הספר והאידיאל. יש סיפור על מקרה מסובך של ממזרות שנידון בבית הדין. הדיינים קבעו שמדובר במקרה ברור של ממזרות, אבל אז המקרה מגיע לרב משאש, והוא מגלה שהפסיקה התקבלה בלי שהדיינים שמעו את אחת מהבנות שהמקרה עוסק בה. מתברר שהדיינים הזמינו אותה לבית הדין, אך היא לא הגיעה. רבי שלום מחליט לנסוע לבית שמש, לדפוק על הדלת של אותה אישה ולשאול אותה מה הסיפור, וכך הוא מצליח לבטל את עניין הממזרות.

"הדיינים ראו את עצמם מורמים מעם – מי שלא בא לבית הדין, זו הבעיה שלו, גם אם זה יביא לתוצאה של ממזרות. אבל רבי שלום אומר: 'אם המשפט לא יכול להתרחש בבית הדין, אני אקח את המשפט אל השדה'. אי אפשר לפסוק רק מתוך עולם סגור של בית מדרש. יותר מכך: לימוד תורה אמיתי הוא לא לימוד תורה אינטלקטואלי, אלא לימוד שמסיקים ממנו את ההלכה. לומדים תורה כדי לדעת איך לפסוק, כיצד לחיות, כדי להבין את החיים".

מאיר טפירו, חתנו של הרב משאש, מספר על רב מתון ואורתודוקסי שראה חשיבות עליונה בנושא העגונות. "כשלרב עובדיה יוסף היתה שאלה קשה של עגונות, הוא היה שולח אותה לרבי שלום משאש. אני זוכר איך הרבה פעמים הרב משאש לא היה ישן והיה לומד כל הלילה כדי למצוא פתרון לשאלה, מרוב צער על כך שאישה תהיה עגונה ולא יהיה לה פתרון. מעבר לזה, הדירה שלו תמיד היתה פתוחה לכל אדם – גם בירושלים וגם במרוקו – והרבה רבנים וסתם אנשים היו באים אליו בשעה מאוחרת בלילה, והוא היה מקבל אותם. למדתי הרבה דברים מהדרך שלו, אפילו כשרק הסתכלתי עליו מהצד: לראות איך הוא מתפלל, איך הוא מקבל אנשים בסבר פנים יפות, איך הוא מעניק חשיבות לכל אדם".

קריאה נוספת: הרב שבכירי מפא"י החשיבו כ"מבוגר האחראי של הספרדים"

מערכת סימביוטית עם העולם האסלאמי

הרב משאש הזדהה עמוקות עם המפעל הציוני ועלה ארצה בשנת 1978. הוא שימש הרב הראשי של ירושלים עד מותו, ב-2003. ואולם, בצד עמדתו המתונה ותמיכתו בציונות, הרב משאש הכיר בחשיבותם של לומדי התורה והתנגד לגיוס בחורי ישיבות לצבא. "בעיניו, אם אנשים לומדים תורה באופן רציני, אז תורתם היא אומנותם", אומר טפירו, "אבל בתנאי שיהיו רציניים מאוד. הוא לא ראה הבדל בין בחור ישיבה ובין חייל או שוטר – שניהם מבחינתו מגנים על המדינה. ועם זאת, הוא תמך בדרך של תורה עם דרך ארץ. מבין ילדיו, יש שפנו לאקדמיה ולמקצועות חופשיים, ויש שהמשיכו בעולם הרבנות".

האם עולמו המורכב של הרב משאש, שמשלב בין הלכה ומודרנה, בין מסורת וחידוש, השתמר במשהו במציאות הישראלית? "במדינת ישראל קרו ליהדות המזרח שני תהליכים שונים", אומר חזי כהן, "האחד – התקרבות לעולם הליטאי-אשכנזי, אפילו עוד לפני הקמת ש"ס, ומעין היבלעות והתכנסות תחת החרדים. השני – חילוניות. אני חושב שחלק מההתקרבות לעולם הליטאי היא תגובת-נגד לחילוניות: האינסטינקט היה להיצמד לעולם החרדי, כי האופציה האחרת היא להיות קיבוצניק. בתווך, בין שתי העמדות האלה, נמצא העולם הרבני הספרדי, שמנסה לשמר משהו מאוזן יותר, אבל זה לא פשוט".

כיסא שהציב השר דרעי בלב כנס של ש"ס בתל אביב, ב-2015 (תומר נויברג)

בישראל גם היתה הדומיננטיות של דרכו של הרב עובדיה יוסף, ששאפה ליצור הלכה ספרדית אחידה ולזנוח את המנהגים והמסורות הפרטיקולריים של העדות השונות. איפה הרב משאש עומד ביחס לזה?

"הרב עובדיה יוסף מנסה להיות מין בן גוריון: להקים עדה חדשה, כור היתוך, שכל ספרדי שחי בארץ צריך להיות חלק ממנה. ואכן, העדות שמנהלות את המאבק החריף ביותר נגד הרב עובדיה הן המרוקאית והבבלית. חכמי מרוקו, והרב משאש ביניהם, לא מצטרפים לפרויקט של הרב עובדיה. הם אומרים: אנחנו מרוקאים. במהפכה של הרב עובדיה יש משהו טבעי ואמיתי, אבל המסורת העדתית חזקה יותר: אנחנו רואים היום חזרה לפיוטים מרוקאים ולמסורות מרוקאיות, למרות הטשטוש שהרב עובדיה ניסה לעשות".

בעיניו של דוד ביטון, מורשתו של הרב משאש חשובה ורלוונטית לציבור הישראלי כיום בכמה היבטים. "ברמה הפנים-דתית, הרב משאש מלמד על הקשר החשוב שבין ראש ישיבה ובין קהילה. יצרנו לעצמנו מודלים שבהם המנהיגות הרבנית מנותקת מהציבור, וממילא לימוד התורה שלהם מנותק, לא רלוונטי. דבר נוסף שאפשר ללמוד ממנו כיום הוא שאין לראות ברוח הזמן איום. אנחנו חיים בעידן פוסטמודרני, ואין לראות בפוסטמודרנה דבר מאיים, אלא לשאול מה טוב בה, מה יש בה – כפי שהרב משאש עשה ביחס למודרנה.

"ולבסוף, אני חושב שהרב משאש הוא מודל בכל מה שקשור ליחסי יהודים וערבים. כשהוא מגיע לישראל ומחליט להישאר כאן, הוא בוחר קודם כול לחזור למרוקו ולהיפרד מהקהילה שלו. כשהוא מגיע למרוקו, הטלוויזיה והרדיו המרוקניים מדווחים בגאווה שהרב הראשי של מרוקו יהיה עכשיו הרב הראשי של ירושלים. מדי שנה הרב משאש נהג ללכת למלך מרוקו ולברך אותו. יש כאן מערכת סימביוטית עם העולם האסלאמי. אני חושב שכישראלים, עלינו לשאול את עצמנו אם אנחנו לא יותר מדי אירופים, אם לא שכחנו את האפשרות של יחסי שלום ואחווה עם שכנינו".

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי