"הציבור היום שמרן עוד יותר מכפי שהיה כשהתחלתי לכתוב"

כריכת הספר "בילבי" - הוצאת עם עובד

תארו לעצמכן שהטלפון מצלצל, מספר לא מזוהה מופיע על הצג, ומהצד האחר קול נשי מגיש לפתחכן הצעה מקורית: גשו אל הספרייה הפרטית שלכן, הורידו מן המדפים את כל הכותרים שנכתבו בידי גברים, ועכשיו התבוננו באלה שנשארו ושימו לב גם לרווחים, לחללים, לכל המקום הפנוי.

זה מה שקרה לעיתונאית, המבקרת והעורכת מיה סלע. "אני כל הזמן אומרת דברים כמו 'מה זה משנה - אישה או גבר?', או 'מגדר זה לא העניין'", היא מספרת היום, שנתיים אחרי שהשתתפה בניסוי שיזמו נשות תוכנית התרבות של תאגיד השידור הציבורי. "אבל כשעשיתי את הטעות והסכמתי – ויש לי ספרייה גדולה מאוד, שזה אומר להוריד הכול ואחר כך גם להחזיר למקום – גיליתי שיש לי מעט נשים בספרייה, מעט מאוד. מאז כל הנשים נשארו יחד. יש מדף של נשים, שהוא דל, אבל הוא מול הפרצוף שלי; כל הזמן מזכיר לי שאלה כ-ל הנשים שיש לי בספרייה. בפעם הראשונה שהתעוררתי למיעוט הנשי בחזקת המדף שלי, חשבתי שזה מזעזע".

"אני לא רוצה או יכולה להצטרף לגל הנוכחי של הקוראות שדבקות רק בספרים של נשים", מסייגת סלע, "אבל יש כאן עניין. כמבקרת וכעיתונאית ספרות, אני יכולה לומר שעדיין הגבר הוא 'הסופר הרציני'. עדיין מתייחסים אחרת לספרים של נשים. הנושאים שלהן עדיין נתפסים כנושאים פחותים. זה לא הצופה לבית ישראל; זה טיפולי פוריות. וגם כשזה לא, גם כשזו סופרת כמו לאה איני שבספרים שלה יש הלם קרב, מלחמות ישראל, שואה ועוני – היא לא נעשית גרוסמן. לא אותה יזמינו לדבר על המצב, לכתוב את טור הדעה השנתי בשעת משבר ומלחמה. אז פונים לעוז, ליהושע, לגרוסמן. וגרוסמן הרי כותב בשנים האחרונות דווקא על משפחות. ככה זה בעיתון, וזה גם אנשים כמוני וכמוך, אנשים מהדור שלי, שנולדו בשנות ה-70 של המאה הקודמת. נשים הן לא האוטומט שלנו. גם אנחנו רגילים ללכת לגרוסמן. כולם צריכים ללמוד. כולם וכולן". 

ואולי זה מתחיל עוד קודם לכן, כבר בילדות. כולנו קראנו את ספר הג'ונגל, אבל כמה מהבנים הקוראים פותחים את "בילבי"?

"הייתה לי פעם שיחה עם חברה שאמרה לי 'כשהייתי קטנה, רציתי להיות זורבה היווני', ואני אמרתי לה שאני רציתי להיות הנרי מילר. הדיאלוג הזה הסתיים בצחוק פרוע, גם כי היה ברור שזה מגוחך, אבל גם כי הבנו למה אנחנו חברות. זה הבהיר לנו מה המשיכה בינינו, מה המשותף. אנחנו הרי לא רוצות לשנות את המין שלנו, אנחנו רוצות את הנהנתנות שלהם, את הלזיין, את הלשתות. כילדה כן קראתי את ספרי אן שרלי, שוב ושוב ושוב, את 'נשים קטנות', את 'השביעייה הסודית'. אלה כולם ספרים שכתבו נשים, וכל ספר קראתי כמה פעמים. אבל אני גדלתי בדור שהייתה בו אפס מודעות לעניין הזה. לא כיוונו אותנו לספרים פמיניסטיים או לספרים שנכתבו בידי נשים. לא היו סדרות כמו שיש היום, הסדרה "קטנות גדולות" עם פרידה קאלו ומרי או את 'נשים לגדול איתן בישראל'. אף אחד לא שם לב לבילבי – היא פשוט היתה שם. קצת כמו שהרגשנו מוטרדות, אבל לא חשבנו על הטרדה מינית, לא קראו לזה בשם. אז אני אומרת – הדור שלי כאילו זה היה לפני מאתיים שנה, אבל זה לא היה מאתיים שנה, זה היה ממש שלשום. נחמד מאוד שהעולם מתקדם". 

הרגליים השעירות של מלכת שבא

מעמד "הצופה לבית ישראל", המעמד ההיסטורי שסלע מדברת עליו, לא נתפס עדיין בידי כותבת-אישה. אבל השדה הספרותי מאוכלס ביותר ויותר כותבות, עוד ועוד סופרות ומשוררות נעשות לדמויות מפתח, ואין-ספור הכותרים הרואים אור מדי שנה ונכתבים בידי נשים גודשים את המדפים בדמויות נשיות ייחודיות, שונות זו מזו, חריגות בהשוואה לדימויים הנשיים המוכרים. התופעה הזאת בולטת במיוחד בכל האמור לספרות הילדים והנוער, וביתר שאת בספרים שרואים אור בעשור האחרון. לעולם הקולנוע יש את אלזה ואנה ומואנה, ולעולם הספרות יש את קטניס אוורדין של סדרת הלהיט "משחקי הרעב", את נֹגה מ'נסיכת השמש' של דויד גרוסמן, או את אליס מילר, שולמית אלוני והנרייטה סאלד – גיבורות הספר 'אגדות אמיתיות: 50 נשים לגדול איתן בישראל'.

יעל מולדצ'סקי היא עורכת תחום הילדים והנוער של הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, שבה רואים אור סדרת "משחקי הרעב", הספר "אגדות אמיתיות" וכותרים נוספים שמונחים בידי אותו ההיגיון. "אנחנו מקווים – ויודעים – שאת 'אגדות אמיתיות' קוראים בני שני המינים", היא אומרת.

הקוראים הבנים נמשכים גם לספרים שעל הכריכה שלהם מתנוסס דיוקן של פרידה קאלו או גולדה מאיר?

"הם אולי לא יקראו ספר שארוז בעטיפה ורודה ומנצנצת, אבל אם מדובר בספרות טובה, שיש בה דמויות מעוררות הזדהות ויש עלילה סוחפת – כולם יקראו. בנים קוראים ספרים עם גיבורות נשיות".

מה מאפיין את הגיבורות החדשות?

"בנות גיבורות פורצות היום את גבולות הנשיות של הדורות הקודמים. היום הן יכולות לעשות הכול. גיבורת 'משחקי הרעב' סללה את הדרך לשלל לוחמות בלתי-מתפשרות שבאו אחרי כן בספרות הנוער. אל סופרמן ובאטמן מצטרפות עוד ועוד גיבורות-על נשיות – וונדרוומן, שורי, קפטן מארוול - שמקבלות את התפקידים הראשיים, ולא את תפקידי המשנה. ז'אנר שלם נולד בעקבות הספר 'סיפורים לפני השינה לילדות מורדות'. גם בפיקצ'ר בוקס חדשים התפקידים המסורתיים בבית ובמשפחה הולכים ומשתנים. באחרונה הוצאנו סדרה לראשית קריאה ושמה 'הנסיכה בשחור', והיא מגלמת את הפמיניזם הנאור בעיניי, זה שאומר כי אין סתירה בין נשיות לתעוזה ולגבורה וכי בנות יכולות ללבוש גם ורוד של נסיכות וגם שחור של גיבורות-על".

והסופרת מאשה צור גלוזמן, מבקרת ספרות וסרטי ילדים ונוער בעיתון 'הארץ', מדווחת דיווחים דומים לאלה של מולצ'דסקי. "בנים (וגם בנות) גדלים לעולם שבו "האדם" הוא לא בהכרח גבר", היא אומרת, "הבן שלי למשל אוהב מאוד כמה גיבורות נהדרות כמו דורותיאה דיקס ומואנה – אם לעשות סלט מהבדיון ומההיסטוריה. אבל זה תהליך איטי: רוב הבנים עדיין נרתעים מספרים ומסרטים 'של בנות'".

חלק מהמורכבות היא שהתפיסה עודנה בינארית. הספרים האלה עדיין נתפסים כמיועדים לבנות, ואז עולה השאלה עד כמה תהליך היצירה דידקטי ועד כמה ריבוי הכותרים מעיד על תסיסה אורגנית.

"אני לא מאמינה בתעמולה ובאמנות מגויסת. אני מאמינה שהאפקט שלהן דווקא הפוך, אבל כן יש לו משמעות. אני רואה התקדמות ברוחב המניפה ובמגוון הולך וגדל של ייצוגי בנות ונשים בתרבות, והדגש הוא פחות על "טוב" או "חזק" מול "רע" או "חלש", אלא יותר על מורכבות ונפח בדמויות נשיות. בני בן השש אוהב מאוד גיבורות נשים - לא יותר ולא פחות מגיבורים גברים. הוא גם מעריץ את אחותו הגדולה (ובצדק). הוא מחקה את סגנון הדיבור שלה ומאמץ חלק מתחומי העניין שלה, וכיוון שהדור הזה הוא פחות דיכוטומי מגדרית, היא גם המנטורית שלו במשחק המחשב 'מיינקראפט', שנחשב לרוב כ"משחק של בנים", אבל היא תותחית בו".

"כדי לדמיין עתיד, צריך לראות אותו. חשוב שיהיו לילדים ולילדות מודלים של נשים העוסקות בתחומים שונים, מודלים של מנהיגות נשית ושל מרי נשי", אומרת שהם סמיט, סופרת ילדים ונוער בולטת, שבין עשרות הספרים פרי עטה "50 אגדות אמיתיות" הוא לא היחיד שמציב בחזית דמויות נשיות מורכבות, כריזמטיות, ייחודיות. "אחד הדברים שממלאים אותי אושר הוא המפגש – הנדיר – עם בן זכר שקרא את ספרי "דודה לאה מאת שומיש" או את "אגדת אסטריד". ברגעים כאלה, כשאני מתפעלת מכך ש"בן אשכרה קרא סיפור על אישה ומצוקותיה הנשיות", נחשפת השמרנית שבי. עצם ההתפעלות הזאת אומרת שגם אני בתוכי תופסת את הספר הזה יותר כספר בנות – זהו ספר לירי על משוררת, עם שפה פואטית, על גיבורה שהיא לא רק גיבורה אישה; היא גם, רחמנא לצלן, אישה מבוגרת – הכי רחוק מעולם של בן, או עולם סטריאוטיפי של בן, אבל, זה בן אדם".

זה מקרה קלאסי של "אם בארזים נפלה..."; כשסופרת כמוך שספרים רבים  כל כך שלה חורגים מהתלם מדווחת על השמרנות שבפנים. מצד אחר, אולי זה נאיבי לחשוב שכמה שנים וכמה עשרות כותרים יספיקו לתיקון חוסר איזון היסטורי ממושך כל כך.

"אני חוששת שנשים וילדות עדיין מאומנות יותר מבנים להזדהות גם עם בני המגדר האחר. אולי חייזרית שתיקלע לחנות ספרים בעת הזאת תתרשם מן ההיצע האדיר של כותרים מעצימי נשים. היא אפילו תציין לעצמה בסיפוק כי לפחות בטריטוריות השבעות, בבועות הנאורות, במערב הנשים שולטות, שולטטטטות! אבל זה מצב מתעתע ומטעה. רבים מהספרים האלה הם חרב פיפיות".  

שהם סמיט - ויקיפדיה

 פיפיות איך?

"התוכן שלהם צפוי. אין בו ערך ספרותי ואין בו מורכבות. לא נדרשת קריאה מעמיקה בשביל לגלות את השמרנות. לדוגמה, איורים שיחמיאו לדמויות ויציגו אותן יפות, צעירות, חטובות מכפי שהיו במציאות. כטקסטים ביוגרפיים, מרביתם ילקו בגלוריפיקציה ובוולט-דיסניזיה. מצד אחד, הם נחוצים – ובכמויות – כדי למלא בור של מאות ואלפי שנים. הם זועקים מסר, כמו שלטים בהפגנה, וכאן מגיע הצד האחר: במקרים רבים, רבים מדי, ערכם לא עולה על זה של שלט. הם סימון של נושא, אופנתי, ומתוקף כך, גם מתגמל כלכלית. אבל אנשים - כולל נשים - עדיין נרתעים מנשים מורדות שאינן הולכות בתלם. ולגבי בנות, אני חוששת שלמרביתן עדיין חשוב לרצות את הסביבה, להיות נחמדות ויפות. אני נזכרת איך בעקבות סיפור על מלכת שבא ורגליה השעירות ניסיתי לערער את מודל היופי הזה, ובין השאר הצעתי לבנים לדמיין תרבות שבה עליהם לגלח את רגליהם ואת שיער בית השחי שלהם. שוב, התגובה הייתה התפלצות.

"לצערי, נדמה לי שהציבור היום שמרן עוד יותר מכפי שהיה כשהתחלתי לכתוב. זה לא עניין של תחושה. זוהי עובדה המגובה בנתוני מכירות. הספרים הכי פחות נמכרים שכתבתי הם "אבא אכל דייסה" ו"סיפור אחרי השינה" - שני ספרים שהגיבורה שלהם היא ילדה קטנה שמביאים לידי אבסורד את תרבות הילד במרכז. ההורה המצוי מפחד מהם ורואה בהם ספרים לא-חינוכיים ומסוכנים שיכניסו לילד רעיונות לראש. בשבוע הספר אני ממש רואה אנשים שומטים את הספר בבהלה - כאילו הוא ממולכד - או מסננים לעברי בזעם: 'זה ספר לא-חינוכי'. בעיניי, אחד מתפקידיה של הספרות הוא לשקף את המציאות, לבקר אותה, להאיר את האבסורדים שבה ולעורר דיון. כשמצנזרים את התמונה ומציגים לילד תמונת מציאות אידילית, לא יתעורר שום דיון, והילדה המסכנה וגם הילדון יתעצבו בתבנית שמרנית".

אפשר לאזן בין המודעות הפמיניסטית והתהליך היצירתי?

"למודעות חלק חשוב בעיצוב הדמויות והשפה, אבל אני תמיד סומכת על חלק אחר בתוכי - חיית הפרא הספרותית -  שלא ייתן לה להשתלט. למודעות הפמיניסטית וגם לחברה שלה, פוליטיקת הזהויות, יש מופעים שונים ולא-תמיד סימפטיים. הן עלולות להיות מתחסדות ומחושבות, וכשזה קורה, הן מסוכנת מאוד לספרות, ובכלל, לאותנטיות של היצירה ולהיותה ביטוי חד-פעמי שיצר האדם הזה, אני, ברגע מסוים. מאז שכתבתי את "דודה לאה מאת שומיש", אני אוהבת להגדיר את עצמי ככותבת שומ-איש; אני לא גבר ולא אישה ולא בת 53. כל הזהויות מתעמעמות, נפגשות, מתנגשות. שומיש הוא הכול. הוא יכול לעבור מזכר לנקבה ומילד לזקן ולהכיל את כל המצבים האנושיים".

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי