סיפור היסטרי

ההיסטריה היא מחלת הנפש הראשונה המתוארת ברפואה המערבית. המונח היסטריה מגיע מהמילה היוונית hystera, שמשמעותה רחם. מהעת העתיקה ועד זיגמונד פרויד, נחשבה ההיסטריה למחלה נשית, והיא התבטאה בדרכים רבות: התעלפויות, בצקות, עצבנות, נדודי שינה, תחושת כבדות פנימית, עוויתות, קוצר נשימה, פרכוסים, תחושת מחנק, תחושה של מוות מתקרב, חוסר חשק לאכול ולקיים יחסי מין עם בן הזוג, ולעיתים גם נטייה לפגיעה בקרובים. 

הסיבה למחלה, לפי הגינקולוגיה של יוון העתיקה, הייתה נדידתו של הרחם ברחבי הגוף. מקום הימצאו של הרחם בגוף גרר תסמינים מסוימים, שונים מהתסמינים שגרם מקום אחר, ובהתאם גם הטיפול השתנה: אם הרחם נדד לאזור הכבד, הופעל לחץ ידני כדי להזיזו; אם הוא גרם לחנק, הומלץ על שימוש בחומרי הרחה לא-נעימים; במקרים אחרים נעשה שימוש בדבש, ביין, בעשן או בשעורה; ובאחרים בוצעו שינויי נוזלים בגוף. ואולם, הטיפול שנחשב ליעיל ביותר להיסטריה היה היריון או נישואין. לפי הספרות ההיפוקרטית, הטקסטים הרפואיים של יוון העתיקה, נדידת הרחם קשורה בחיי המין של האישה. מחסור בסיפוק מיני או בהולדה מצרים את התעלות ופוגעים בניקוז הנוזלים הרעילים בגוף האישה, שהוא לח וקר מטבעו. על כן, ההיסטריה נפוצה יותר אצל אלמנות, רווקות ובתולות, וכדי למנוע את התופעה, ההמלצה הייתה להינשא ולקיים יחסי מין תקינים. גם הרופא היווני גלנוס, שהסתמך על הרפואה ההיפוקרטית, טען שהרחם הנודד הוא תוצאה של הצטברות נוזלים שעלולים להיעשות רעילים. לדבריו, דם הווסת צריך להתנקז מהגוף, אחרת הוא נהפך לרעיל. זו הסיבה, ככל הנראה, שהורה על עיסוי האישה ההיסטרית עד לפורקן מיני.

תפיסה זו לא השתנתה גם בימי הביניים. מקורות שונים מעידים על שימוש בשיטות עיסוי איברי המין כריפוי להיסטריה. אין זה אומר כמובן שהאוננות הנשית התקבלה כמעשה מוסרי ומותר; זו היתה פרקטיקה רפואית שהותרה רק לרופא, לבעל או למיילדת, ולפי חוקרים מסוימים הפרקטיקה הזאת נחשבה למוצא אחרון בלבד.

המהפכה של פרויד

ואז, במאה ה-13, הוקמה האינקוויזיציה, מוסד החקירות הכנסייתי. בתקופה זו, האמונה הרווחת היתה שמחלות הנפש מקורן בשטן, ומכיוון שההיסטריה עלתה על כולן במוזרותה, היא קושרה באופן הדוק לכישוף. מעתה, הלוקה בהיסטריה לא נחשבה לחולה, כי אם למכושפת. וכך, במקום לטפל בנפגעות ההיסטריה, הן נחשבו לכופרות ולחוטאות שנעזרות בשטן, והן נענשו על כך. בתקופת הרנסנאס החריפה האינקוויזיציה עוד יותר את ציד המכשפות

בעידן הנאורות הופסק ציד המכשפות והחלו לצוץ פתרונות מתחום הנפש. לאורך המאות ה-18 וה-19 התפתח תחום חקר הנפש, וההיסטריה, שעדיין נקשרה גם למיניות הנשית, החלה לקבל הסברים נוירולוגיים, פסיכולוגיים ועצביים. דווקא אז יצאו לשוק הוויברטורים הראשונים, שהומצאו ככל הנראה כדי לעזור לרופאים לגרום לאורגזמה נשית כחלק מהטיפול בהיסטריה. הם נמכרו כ"תוסף בריאות", וככל הנראה שימשו כטיפול ביתי להיסטריה.

אולם פרויד טען שההיסטריה אינה נגרמת על ידי חוסר באיזונים פיזיים, אלא שהיא תגובה לטראומה. ההסבר הפסיכולוגי שלו "ניצח" כשחיילים רבים ששבו מהחזית במלחמת העולם הראשונה לקו בהיסטריה בעקבות הלחימה. מרגע זה נחשבה ההיסטריה לתוצאה של טראומה פיזית ונפשית, וסוף סוף ניתק הקשר בינה ובין הגוף הנשי.

הטיית ההפניה לקרדיולוג

מה לכל זה ולהמתנה ארוכה בחדר המיון? עד היום הדרך הקלה ביותר לבטל דאגה או סבל של אישה היא לומר שהיא "היסטרית". העובדה שההיסטריה נחשבה למחלה נשית, עד כדי כך שהיא זוהתה בתקופה מסוימת עם מכשפות, מעידה על החשש הגברי ממיניות האישה ועל ניסיון לצמצם אותה לכלל חידה שאינה ניתנת לפתרון.

לכאורה, נראה שהרפואה היום רואה את הנשים ואת הגברים כשווי ערך לחלוטין ואת מצוקותיהם כבנות טיפול באותה המידה. ואולם, בפועל ניתן לראות שהרפואה הנשית עדיין חוטאת בתיוג מצוקה נשית כנחותה בערכה. ד"ר צביה רודיך, שחיברה ב"ויקירפואה" את הערך העוסק בהשפעת מין ומגדר על כאב, מתארת כיצד מטפלים מתייחסים באופן שונה לנשים ולגברים המדווחים על כאב. היא מתארת מחקרים שמצאו כי כאב שמתארות נשים נתפס בידי מטפלים כבעל ערך נמוך יותר מכאב שמתארים גברים. המטפלים נוטים לייחס לכאב שמתארות נשים מקור נפשי כגון חרדה או מצוקה רגשית. נשים שדיווחו על כאב בחזה הופנו פחות מגברים שדיווחו על כאב בחזה ליחידות לטיפול נמרץ ולצנתורים, זאת, במיוחד כאשר שחקניות שהתלוננו על כאבים בחזה הביעו מצוקה נפשית וחרדה, מה שהוביל את המתמחים לפטור אותן כבריאות מבחינה פיזית, ולא תמיד להפנות אותן לייעוץ עם קרדיולוג.

עד היום כאשר אישה מגיעה לבית החולים ומתארת מצוקה בצורה רגשית מאוד, הנחת המוצא של המטפלים היא שמדובר במצוקה נפשית ולא פיזית, או במילים אחרות, שהיא היסטרית. זה עלול להסתיים במוות. נשים שפונות למיון עם התקף לב מתות יותר מגברים כיוון שהתסמינים של התקף לב אצל נשים דומים לתסמינים של התקף חרדה, בשונה מהתקף לב אצל גברים. נשים רבות מאובחנות לא-נכון, חוזרות הביתה עם תרופות הרגעה ומתות.

הגוף הנשי דורש טיפול שונה מהגוף הגברי. נשים חוות יותר כאב כרוני, הן מפרקות תרופות בצורה אחרת בגוף, הן חיות במעגלים הורמונליים שמחוללים שינויים בגופן במהלך החודש. לאורך רוב ההיסטוריה, הרפואה עשתה ניסויים בגברים, ורק לאחרונה חלחלה ההבנה שהגוף הנשי דורש מחקר וטיפול אחרים. עם זאת, ההבדל המגדרי בין גברים לנשים מוביל עד היום לחוסר טיפול ולזלזול בכאב נשי. גם היום ההנחה הרווחת היא שגבר אינו מדווח על כאב, אלא אם הכאב חזק מאוד; ההנחה הרווחת לגבי האישה, לעומת זאת, היא שהיא נוטה להגזים, שהיא היסטרית. ולכן, כשגבר נכנס למיון ומעיד על כאב, הוא זוכה לטיפול מהיר ורציני, ואילו  לאישה נוטים להאמין פחות.

 
לקריאה נוספת>>

איך מקדמים את הרפואה לשוויון אמיתי? הרבנית שרה סגל-כץ ושרה טנקמן ישוחחו על קידום זכויות וצרכים של נשים בתוך מערכת הבריאות