"אני לא חושבת שיש דבר שהוא לא-ניתן לתיאור": לכתוב שירה על השואה

תמונה ראשית - ויקיפדיה

 

"אִמָּא, אֲנִי אִתָּךְ בְּבֶּרְגֶּן־בֶּלְזֶן הֵיכָן שֶׁאַתְּ נוֹשֵׂאת מְשׁוֹרֵר בְּרַחְמֵךְ". עודד פלד, משורר ומתרגם, שכתב את המשפט הזה שמופיע בספר "מכתבים לברגן בלזן", לא היה ברחמה של אימו בזמן שהייתה במחנה ההשמדה. למעשה, הוא נולד כחמש שנים אחרי המלחמה, בשנת 1950, ובכל זאת, המשפט הזה נכון. הסיפור שלנו לא מתחיל ברגע שאנחנו נולדות; שזורים בו הגנים שירשנו, ההיסטוריה המשפחתית וטראומות העבר, שממשיכות להדהד בחיי היום היום.

כשביקשתי משורד השואה, המשורר יעקב ברזילי, לספר לי בקצרה מי הוא, הוא ענה לי כך: "יעקב ברזילי: המאהב של השפה העברית". ברזילי (לשעבר אייזנר) נולד ב-1933 בעיר דברצן שבהונגריה. במהלך המלחמה נשלח לאוסטריה, ומשם גורש עם משפחתו למחנה ברגן בלזן, שבו איבד את אביו ואת סבו. בהמשך המלחמה הוא הועלה על רכבת שנוסעיה יועדו להשמדה בנהר האלבה, אך ניצל בעקבות סיומה של המלחמה, וכך גם אימו ואחותו.

כך מסביר ברזילי את הבחירה שלו לכתוב על השואה: "בראש ובראשונה, אני שריד מחנה המוות ברגן בלזן. זאת אומרת, חוויתי על בשרי את מוראות השואה, ובמובן הזה, השירים שלי אותנטיים. רוב הדברים שאני כותב עליהם – חוויתי. כולם חושבים שרוב השירים שלי הם שירי שואה ומכנים אותי 'משורר השואה'. אני אומנם גאה בתואר הזה, אבל הוא לא תואם את האמת ואת המציאות השלמה".

פלד, לעומת ברזילי, לא חווה את המלחמה על בשרו, ולמרות זאת, השואה היא הסיפור האישי שלו: "זה לא רק סיפור משפחתי, אלא גם סיפור גנטי, זיכרון שטבוע בי. למשל, אימי אגרה מזון; היא לא הייתה מסוגלת לזרוק מזון, גם כשידעה שהמצרכים מקולקלים. אני הייתי זורק בשבילה. היום אני אוגר טבק ומריחואנה. זה עובר בגנים. בשירה שלי אני כותב על עצמי, על משפחתי, ומבחינתי, השואה מתחילה ונגמרת במספר 182 - מספר בני המשפחה שלי שנספו. לעומת המספר שישה מיליון, זהו מספר שאינו בלתי-ניתן לעיכול. אם אאזור אומץ ואלך לצעדת החיים, אולי אוכל להביט גם במספר שישה מיליון. בינתיים אני לא מעז".

 

עודד פלד, "מכתבים מברגן בלזן"

מִי שֶׁבֵּרַךְ

מִי שֶׁבֵּרַךְ בְּשָׂמִים נְבוּלִים

מִי שֶׁבֵּרַךְ בָּעֵשֶׂב הַנִּשְׁבָּר בַּסֶּלַע הַכּוֹרֵעַ עַל צִלּוֹ בַּדֶּרֶךְ הַזְּרוּעָה

עַצְמוֹת דָּגִים מִי שֶׁבֵּרַךְ –

מִי שֶׁבֵּרַךְ בַּזְּכוּכִית הַפּוֹעֶרֶת עֵינַיִם בַּעֲצָמוֹת כְּפוּפוֹת בִּצְלַב

הַקֶּרֶס הַמְּקֻעְקָע בַּזְּרוֹעַ מִי שֶׁבֵּרַךְ –

מִי שֶׁבֵּרַךְ בַּנָּהָר הַטּוֹרֵף גְּדוֹתָיו בִּשְׂדֵה שִׁפּוֹן דּוֹהֶה בַּפֶּרַח

הַצָּלוּב בַּחַלּוֹן מִי שֶׁבֵּרַךְ –

מִי שֶׁבֵּרַךְ קָדוֹשׁ הוּא וְקָדוֹשׁ שְׁמוֹ וְאֵין בְּלִבִּי עָלָיו – הִנֵּה, אֲנִי

כָּאן וְחָזִי פָּעוּר מֹחִי רֵיק מִמַּכְאוֹב וַאֲנִי סוֹלֵחַ – עֲדַיִן אֲנִי סוֹלֵחַ – 

עודד פלד, "מכתבים מברגן בלזן", פרק א', 6, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1978.

 

 

 

עודד פלד\ אורה המר- ויקיפדיה

 

גם אצל אורין רוזנר בת ה-30, נכדה של שורדי שואה, השואה היא חלק מהסיפור האישי והמשפחתי: "הסבים והסבתות משני הצדדים שלי ניצולי שואה. לכל אחד מהם סיפור מחריד אחר. סבתי מצד אבי ואימה ניצלו כי היו ברשימת שינדלר. לא דיברו איתי על השואה יותר מדי, וקיבלתי כמצב נתון את העובדה שאנחנו משפחה קטנה מאוד".

רוזנר, שהשואה אינה חוויה שחוותה בגוף ראשון, דור שלישי לניצולי שואה, מסבירה מדוע היא עוסקת בה בכתיבתה: "אני לא חושבת שאני כותבת על ״השואה״. אני כותבת על החוויה שלי; אני כותבת על סבא וסבתא שלי. זהו נושא – כך מתברר לי כי אני כותבת עליו שוב ושוב – שמסעיר ומעורר אותי. צר עולמי כעולם נמלה, ולכן אני כותבת על עצמי ועל עולמי, וככל שאני מתבגרת, אני מבינה שהשואה היא חלק משמעותי ממי שאני, החל בזה שאני בכלל קיימת. השואה הרי קיבצה יחד את האנשים שנפלטו ממדינות שונות לארץ ישראל. הם לא היו נפגשים בדרך אחרת, ואלמלא זאת, לא היו מביאים אותי לעולם. מעבר לזה, אני מרגישה שהעובדה שאני דור שלישי עוזרת לי גם להגדיר את הזהות שלי כישראלית. האתוס הצברי, הקיבוצניקי, הוא לא שלי. אף אחד במשפחה שלי לא ייבש ביצה, לא זרע ולא שתל. אף אחד למעשה בכלל לא רצה ולא תכנן להגיע לכאן לפני מלחמת העולם השנייה. חלק מהסבים ומהסבתות שלי אפילו חזרו למולדתם אחרי המלחמה ונסו משם כי פשוט לא הייתה ברירה. ההבנה הזאת גורמת לי לשאול את עצמי - הגם שזה עדיין מורכב לענות על השאלה הזאת - מה בעצם אני עושה כאן, במדינת ישראל, ומה אני רוצה להמשיך לעשות כאן?".

"אני כותבת את מה שאני מדמיינת על היות ניצול שואה מזדקן ועל היות נאצי מזדקן", מנסה רוזנר להסביר את העמדה הפואטית שלה. "למה אני עושה את זה? אני חושבת שיש בי גם נטייה פרובוקטיבית מסוימת; אני רוצה לכתוב משהו שיעורר עניין, ואולי אפילו קצת מחאה או כעס; שלא יעבור ליד הקוראים. אני מתנגדת להתרפקות הקורבנית על השואה, בטח בתור מי שלא היה בה בעצמו. אנחנו לא קורבנות יותר. אני לוקחת איתי את מה שכתבה אתי הילסום, שנספתה באושוויץ: 'אני לא מאמינה שאפשר לתקן משהו בעולם בלי שנתקן קודם את עצמנו, וזה נראה לי הלקח היחיד שאפשר ללמוד מהמלחמה הזאת: שצריך לחפש את הרע בקרבנו, ולא בשום מקום אחר'״.

ברזילי מוצא משמעות שונה בכתיבת שירה. "השירה, אם היא מובנת, יכולה לעזור לקורא לצלול לתוך המעמקים ולקלוט את מה שקרה, ולא רק לבני עמנו. השירה עוזרת להבין את מה שקרה באותה תקופה באמצעים ספרותיים. אני תוהה ושואל את עצמי איזה כוח השפעה יש לשירה. צריך לומר שיש השפעה, גם אם בסדרי גודל צנועים".

ברזילי מספר איך שירתו, שהושרה והוקראה באירועי מוזיקה ושירה, השפיעה על חייהם של אחרים: בסיומה של הרצאה שהעביר באזור הגבול בין הונגריה ליוגוסלביה, ניגש אליו כומר וביקש ממנו עותקים של השירים שקרא במטרה לטעת אהבה בלבבות של צאן מרעיתו ולייבש את ביצות השנאה. לימים סיפרה לו במכתב שכתבה נערה מקומית בת 18 כי בעקבות שירי השואה שלו, החליטה להתגייר.

 

 

 

דורות חדשים, פרספקטיבות חדשות

רבות נשאל בהקשר של השואה כיצד ניתן לכתוב על מה שאינו ניתן לתיאור. ייתכן שאחת הסיבות שפלד דווקא יכול לתאר את השואה הייתה העובדה שאימו לא יכלה לקרוא את שיריו: "אימא הייתה ניצולת השואה היחידה שאני מכיר. היא לא יכלה לקרוא מה שאני כותב; היא בקושי הצליחה לקרוא עיתון מנוקד. העובדה שאימא שלי לא קראה הקלה עליי את הכתיבה. בתוך הספר שלי 'מכתבים מברגן בלזן' מופיע תמלול מדויק של שיחה עם אימי, בעברית השבורה שלה. אז היא יודעת מה היא אמרה באותה שיחה, אבל היא לא קראה את השירים. אולי במובן מסוים, השירה שלי היא הדרך לתת לה קול".

רוזנר אינה מסכימה עם הקביעה שישנם דברים שאינם ניתנים לתיאור. "אני לא חושבת שיש דבר שהוא לא-ניתן לתיאור", היא אומרת, "נדמה לי שהניסיון להסתכל על השואה כעל דבר שאינו ניתן לתיאור מבקש להרחיק אותה מאיתנו, לא כיהודים, אלא כבני אדם; לומר לנו שזה לא דבר שעשו אנשים כמונו. אבל עשו את זה אנשים כמונו, וניתן לתאר את מה שהם עשו. לגבי כתיבה על כאבם של אחרים, אני אומנם משתדלת להסתכל בצורה אמפתית על העולם כשאני כותבת, אבל בסוף אני כותבת את עצמי ועל עצמי, גם אם אני כותבת בגוף שלישי. באחד השירים, למשל, אני משיבה בהתרסה לאמירה 'את ביערות לא היית שורדת': נכון, אבל האמת היא שאני גם לא רוצה לשרוד ביערות שלכם. אז בשיר אני מדמיינת את האופן שבו הייתי מתה שם, ביער ומתרפקת עליו. זה הכאב שלי; לא של אחרים. אלה הפחדים שלי. זה השיג ושיח שלי עם המשפחה שלי, ואולי עם העולם, על חשיבות ה'הישרדות'.

"בכתיבה שלי אני גם עוסקת בביקורת שלי על עצמי כמי שמתגנדרת בשואה, שמשחקת בה בעצם זה שאני כותבת עליה. זה לא מהלך שאני שלמה איתו, וגם על זה אני כותבת. ומצד אחר, זה רק מראה כמה חלחלה עמוק לתוכי התפיסה שהשואה היא קדושה, שאסור לגעת בה. ומי אמר שאסור?".

 

אורין רוזנר

 

את ביערות לא היית שורדת

 

אֲבָל הָאֱמֶת הִיא שֶׁאַף פַּעַם לֹא רָצִיתִי לִשְׂרֹד בַּיְּעָרוֹת שֶׁלָּכֶם,

לִדְבֹּק בָּרָעָב שֶׁלָּכֶם, הַחוֹלָנִי, לִחְיוֹת

 

הָאֱמֶת הִיא שֶׁהָיִיתִי מֵתָה שָׁם.

שְׂרוּעָה לְצַד אַלּוֹן גָּדוֹל לְיַד פֶּלֶג מַיִם,

הָיִיתִי מַבִּיטָה בַּפַּעֲמוֹנִיּוֹת כְּחֻלּוֹת הַשְּׂפָתַיִם וְרוֹעֶדֶת מִקּוֹר,

וְהָיוּ בָּאוֹת אֵלַי כָּל חַיּוֹת הַיַּעַר, כְּמוֹ בְּסֶרֶט שֶׁל דִּיסְנִי,

הָאַיָּלִים וְהַשּׁוּעָלִים וְהַסְּנָאִים וְהַסִּיסִים הָיוּ רוֹקְדִים סְבִיבִי,

מַקְרִיאִים לִי סִפּוּר, מְנַשְּׁקִים אֶת עֵינַי,

מִתְכַּרְבְּלִים בְּחֵיקִי,

אוֹמְרִים מְתוּקָה שֶׁלָּנוּ, מְפֻנֶּקֶת שֶׁלָּנוּ, טוּמְטוּמִית, עִצְמִי עֵינַיִם, מַסְפִּיק.

 

אורין רוזנר, "את ביערות לא היית שורדת", בתוך: 'פעמון', הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2022.

 

האם ניתן לחדש בכתיבה על השואה, שכתבו עליה כל כך הרבה לאורך השנים?

כמשורר, מבקשים ממני לענות על השאלה ממי הושפעתי", אומר ברזילי, "את התשובה לשאלה הזאת אני מחלק לשני חלקים. שירתי "הכללית" הושפעה משלושה משוררים: יהודה עמיחי, רוני סומק ואברהם חלפי. אבל בשירת השואה שכתבתי הושפעתי מאחד: יעקב ברזילי".

לדעת רוזנר, תמיד יש מה לחדש, גם אם ההיסטוריה היא אותה ההיסטוריה: "אין מה לחדש מבחינת העדות, אבל הכותבים בדור שלי ובדור שלפניי לא צריכים להעיד עוד בכתיבה. אנחנו כותבים על המבט שלנו על הורינו וסבינו, על המילים שחלחלו אלינו, על התפיסות שמתוות את עולמנו באופן שקוף - ויש לנו הרבה מה לומר על זה".

"יש דור שלישי, ואולי יהיה גם דור רביעי", מוסיף פלד, "אני הטלתי על הבן שלי את התיק של הדור השלישי. אני בן יחיד והוא בן יחיד, ואמרתי לו: 'החיים שלך זה החיים שלך, והרצונות והחלומות שלך הם שלך, אבל תדע שאתה הצאצא היחיד מצד אימא, ותדע שהיו 182 מבני משפחתך שמתו בשואה'. מתוך זה, גם מבחינה פואטית, אין לי ספק שיהיו פרספקטיבות חדשות, דורות חדשים".

"אני שמח לא לכתוב יותר על השואה", מסכם פלד, "כתבתי מספיק. אני רוצה להוריד את המשא הזה מהכתפיים. כל בני הניצולים מרגישים שיש להם משא כבד על הכתפיים. יש בני ניצולים שממש דוחים את ההורים, את השואה ואת האימה. הם מתנערים מזיכרון השואה. אצלי זה לא היה כך, אבל אחרי הרבה שנים של כתיבה, אני שמח שיש לי שקט מזה".

 

 

יעקב ברזילי קרדיט - ערן ברזילי, ויקיפדיה

 

משורר שורד שואה, יעקב ברזילי:

כְּשֶׁנִּפְגְּשׁוּ אַרְבָּעָה דּוֹרוֹת

                                   לבני ערן

 

בַּמִּפְגָּשׁ הַמְּחֻדָּשׁ

עִם אָבִי וְסָבִי בְּבֶּרְגֶן-בֶּלְזֶן

הֵכַנְתִּי לָהֶם הַפְתָּעָה

הֵבֵאתִי מַתָּנָה,

אֶת הַנֶּכֶד שֶׁלָּהֶם

שֶׁיִּרְווּ נַחַת

שֶׁיִתְמוֹגְגוּ.

אַבָּא מָחָה דִּמְעָה

וְסַבָּא שָׁאַל

אִם הוּא מַנִּיחַ תְּפִלִּין

כָּל בֹּקֶר.

הַנֶּכֶד הָיָה סָעוּר וְנִרְגָּשׁ

פַּעַם רִאשׁוֹנָה בְּחֶבְרַת סַבָּא

וְסַבָּא רַבָּא.

הוּא צִלֵּם אוֹתָם מִכָּל זָוִית

בְּגִבְעַת הָאֵפֶר

"תְּחַיְּכוּ" – בִּקֵּשׁ

וְכָל הָאִילָנוֹת מִסָּבִיב

שָׁפְלָה קוֹמָתָם

"אַבָּא דַּבֵּר אֲלֵיהֶם" – בְּבַקָּשָׁה

"אֱמֹר לָהֶם שֶׁאֲנִי גֵּאֶה לִהְיוֹת

חֻלְיָה בַּשַּׁלְשֶׁלֶת."

 

לְעֵת עֶרֶב

בְּנִי חִבֵּק אוֹתִי

וְלָחַשׁ לִי בָּאֹזֶן:

"אַבָּא סַפֵּר לִי,

סַפֵּר לִי אֵיךְ זֶה הָיָה"

וַאֲנִי, כְּמוֹ בְּסִפּוּר יְצִיאַת מִצְרַיִם

בְּלֵיל הַסֵּדֶר,

סִפַּרְתִּי לוֹ אֶת

סִפּוּר יְצִיאַת הָרַכָּבוֹת.

 

יעקב ברזילי, "כשנפגשו ארבעה דורות", פורסם בספר "מחכה לאבי" בהוצאת כרמל וב"גבורות" בהוצאת צבעונים.

 

משורר דור שני לשואה, עודד פלד:

תחת עץ הליבנה

 

1.

בֹּקֶר יוּלִי חָרְפִּי שָׁמַיִם לַחִים פְּרוּשִׂים עַל שָׂדוֹת אֲרֻכִּים וּשְׂדֵרַת

עֵצִים דַּקִּים כְּחַיָּלִים קְפוּאֵי מַדִּים בִּצְבָא מִשְׂרְפוֹת הַשָּׁמַיִם עַל

אֵם הַדֶּרֶךְ הַהוֹלֶכֶת הָנוֹבֶר –

בֵּין בְּרָאוּנְשְׁוַיג לְצֶלֶא שֶׁמֶשׁ

נֵעוֹרָה פָּרוֹת מִשְׁתַּזְּפוֹת בָּאָחוּ

וְגוּשֵׁי יַעַר שְׁחוֹרִים בֶּהָרוֹת עַל

מֵצַח זְמוֹרוֹת קֶדֶם סְבוּכוֹת

וְעֵינַי שֶׁלִּי לוֹגְמוֹת אֲדָמָה גֶּרְמָנִית

נִצְעֶקֶת בָּאוֹר/בָּאוֹר וּבַחֹם

הַמְמַשְׁמֵשׁ וּבָא כַּאֲבַק דּוֹרוֹת

הַדָּם הַנִּכְנָע –

 

2.

אַיי, בֶּלְזֶן, אֲפָרִים גְּדוֹלִים, מוּזֵיאוֹן

לִפְסֹחַ עָלָיו בַּכְּנִיסָה, שְׁבִילִים מְרֻצָּפִים

שָׁחוֹר, אַנְדַּרְטַת עֲנָק מַצֵּבוֹת קְטַנּוֹת

אוֹרְרוֹת בִּשְׂפַת עֵבֶר תְּלוּלִיּוֹת עֵשֶׂב

וְשֶׁלֶט מַתֶּכֶת בְּזוֹ הַלָּשׁוֹן: "הַמְבַקְּרִים

מִתְבַּקְּשִׁים לַחֲלֹק כָּבוֹד לַמָּקוֹם

וְלֹא לְהַפְרִיעַ לְמְנוּחַת הַמֵּתִים".

 

3.

כָּאן, בָּאוֹר הַלָּבָן, הָרָזֶה

כָּאן, בַּמָּקוֹם הַמְשֻׁגָּע כָּל כָּךְ

 

אֲנִי שָׁפוּי מִתָּמִיד

מֹחִי כַּשּׁוּרָה

זֶה וַדַּאי/ זֶה וַדַּאי

כְּמוֹ עַצְמוֹת הָעֵשֶׂב הַיְבֵשׁוֹת

בָּאוֹר הַמְתֻעְתָּע

וּמָה עַצְמוֹתַי/ מָה עַצְמוּתִי

שֶׁבָּאתִי

לְהַנִּיחַ רֹאשׁ עַל אַפְסֵי אֶרֶץ

בּוֹאִי אֲדָמָה

            אִסְפִינִי

                  אִסְפִינִי

הִנְנִי הַנָּכְרִי הַבָּא בִּרְגָבַיִךְ

וְאֶת מוֹתִי לֹא אֲבַקֵּשׁ

שָׁם

*

יִזְכֹּר עוֹדֵד אֶת לֶנְקֶה בַּת שְׁלֹמֹה וְרָחֵל

יִזְכֹּר עוֹדֵד אֶת לֶנְקֶה בַּת שְׁלֹמֹה וְרָחֵל

יִזְכֹּר עוֹדֵד

שֶׁזִּיו עֲלוּמֶיהָ הוֹתִירָה שָׁם

וְאֵינִי מַתִּיר אֶת דָּמָם

 

4

בַּשֶּׁלֶג שֶׁל בֶּלְזֶן שֶׁאֵינֶנּוּ שֶׁלֶג

בַּגֶּשֶׁם שֶׁאֵינוֹ גֶּשֶׁם

בָּרוּחַ הַתּוֹעָה

 

תַּחַת עֵץ הַלִּבְנֶה

שָׁם יָשַׁבְתִּי

שָׁם לֹא בָּכִיתִי

(אַף כִּי כָּבַדְתִּי מְאֹד)

וְנֵר נְשָׁמָה שֶׁהֵבֵאתִי

לֹא צָלַח

בָּרוּחַ הַקָּשָׁה הֲגַם

שֶׁסוֹכַכְתִּי עָלָיו

בַּתָּנָּ"ךְ

בַּכִּפָּה

בַּטְּלַאי הַגָּדוֹל

אֲבָל אֵשׁ הַתָּמִיד:

אֲדֹנָי הִבְעִיר

וַאדֹנָי כִּבָּה

 

*

אֶרֶץ כַּסִּי דָּמֶיהָ

אֶרֶץ כַּסִּי דָּמֶיהָ

אֶרֶץ כַּסִּי דָּמֶיהָ

 

תְּנִי וְתָבוֹא בָּךְ מְנוּחַת עֲדָנִים

 

תַּחַת עֵץ הַלִּבְנֶה

(מִנַּיִן לִי שֶׁלִּבְנֶה הוּא)

תַּחַת עֵץ הַלִּבְנֶה

(שֶׁיִּהְיֶה לִבְנֶה)

תַּחַת עֵץ הַלִּבְנֶה

מַחֲשַׁבְתִּי נְהַר פַּרְפָּרִים צָהֹב

 

תַּחַת עֵץ הַלִּבְנֶה

שָׁם יָשַׁבְתִּי

 

 

 

משוררת דור שלישי לשואה, אורין רוזנר:

מתחת לצמר

 

וְאוּלַי הַדִּמּוּי הַיָּפֶה בְּיוֹתֵר כְּבָר נִכְתַּב,

הַצֹּאן הַהוֹלֵךְ אֶל הַטֶּבַח. יְהוּדִים, טְלָאִים עֲדִינִים

עַנְנֵי כְּבָשִׂים וְרֻדִּים בַּשְּׁקִיעָה,

בּוֹטְשִׁים בָּעֵשֶׂב

 

לֹא כְּמוֹ הַפָּרוֹת הַכְּבֵדוֹת

הָאִמָּהִיּוֹת, הַמַּצְלִיפוֹת בִּזְנָבָן,

הַהוֹלְכוֹת אֶל מוֹתָן בְּהַתְרָסָה

בְּאִי שֶׁקֶט  –

 

אֶלָּא חַיּוֹת דַּקּוֹת, עֲדִינוֹת

שֶׁגּוּפָן, מִתַּחַת לַצֶּמֶר,

תִּינוֹקִי עֲדַיִן, אָזְנֵיהֶן רַכּוֹת

 

אוֹסְפוֹת אֲלֵיהֶן אֶת הָרוּחַ

 

כְּבָשִׂים עֲדִינוֹת, נִפְלָאוֹת, מַאֲמִינוֹת בְּכָל מְאוֹדָן –

וְאֵיךְ לֹא יַאֲמִינוּ

כְּשֶׁהֵן עֲטוּיוֹת בַּסְּוֶדֶר הַחַם

 

עֵינֵיהֶן

שֶׁאֵינָן יוֹדְעוֹת עַל הַתַּעַר

אַךְ מַבָּטָן מִתְרַכֵּךְ, נֶעֱתָר

 

ה' רוֹעִי לֹא אֶחְסָר

 

וַהֲרֵי הָרוֹעֶה תָּמִיד יָדַע

שֶׁלְּבַסּוֹף יַחֲלֹב וְיִגְזֹז

שֶׁלְּבַסּוֹף יְבַתֵּר אֶת בְּשָׂרָן

 

וּבְכָל זֹאת, כָּל הָעֵת דָּאַג לָהֶן

בְּכָל לִבּוֹ אֲהֵבָן

 

וְגַם שָׁם, עַל סַף הַשְּׁחִיטָה

הָיוּ כְּבָשִׂים, הָיָה רוֹעֶה לָעוֹלָם.

אורין רוזנר, "מתחת לצמר", בתוך: 'פעמון' , הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2022

 

Model.Data.ShopItem : 0 8