"כביש עוקף רשמיות": פודקאסט חדש על מכתבים מפורסמים

לאה גולדברג, אחת המשוררת הגדולות ביותר של השירה העברית, ידעה לגעת בידיים עדינות ומדויקות ברגעי הכאב הקשים והמרים של הקיום האנושי, וכן ברגעי האושר. מי שיקרא את שיריה ייחשף לחריפות סגנונית ולאינטליגנציה רגשית גבוהה במיוחד. דווקא בגלל שיריה המדויקים כל כך, תופתעו, ככל הנראה, לקרוא כמה ממכתביה, שבהם מתבטאת הרגישות שלה באופן אחר לחלוטין, כמו למשל במכתב שבו היא מביעה את רוגזה על רשות המיסים, או בזה שהיא מספרת בו שהשירים של שאגאל שתרגמה הם, לדבריה, "אֲיומים שֶבּאֲיומים".

הרבה לפני עידן המיילים והוואטסאפ, אנשי הרוח הגדולים בישראל ובעולם שיגרו זה לזה מכתבים, מקצה העולם ועד קצהו האחר. לעיתים קרובות מקופלים בתוך ההתכתבויות האלה אירועים דרמטיים: רגעים של תחייה ואסון, הגות, חוויות אישיות ומילים אינטימיות. ההסכת "על החתום" של בית אבי חי מציג את גדולי הרוח של התרבות היהודית-ישראלית דרך קריאה במכתבים מפורסמים ששלחו וקיבלו ושיחה עליהם. ששת הפרקים של העונה הראשונה יעסקו בהתכתבות החד־צדדית של מרטין בובר עם מהאטמה גנדי; בתכתובת בין ש"י עגנון לאשתו אסתר; במכתבו של קפקא לאביו וביחסים ביניהם; בהתכתבות בין איין ראנד לאחייניתה, שביקשה ללוות ממנה סכום כסף קטן; במכתביה של לאה גולדברג לגופים ולאנשים שונים; ובמכתבים שכתבה אתי הילסום בחודשי חייה האחרונים.

ליעד מודריק - ויקיפדיה

מגישת ההסכת, אשת הרדיו וחוקרת המוח פרופ' ליעד מודריק, תשוחח בו עם מומחים שונים. לרגל עלייתו של "על החתום" לאוויר, קיימנו שיחה עם פרופ' מודריק ועם המשורר והסופר אבישי חורי, העורך והמנהל האמנותי של ההסכת, במטרה להבין מה מיוחד במכתבים ומה הם מצאו בהם לאורך העבודה על ההסכת.

"במכתבים יש משהו גולמי, לא-מעובד. הם לא נכתבו במטרה להעמיד יצירה שלמה ומכוונת, אלא כחלק מחיי היום יום של הדמויות שאנחנו עוסקים בהן. זה מאפשר לנו לגלות כל מיני פנים באישיות שלהם ולהיחשף למה שעבר עליהם, שלא תמיד אפשר למצוא ביצירה עצמה",  מסבירה ליעד מודריק. "השירים היפים כל כך של לאה גולדברג, למשל, שונים בתכלית מהמכתבים שאנחנו מציגים בסדרה, שעוסקים ביום יום – מתשלום מיסים ועד תרעומת על נוסח ההזמנה שלה לאירוע חברתי. מבחינתי, זו הייתה הזדמנות מרתקת להציץ לתוך החיים שלהם".

חורי ממשיך: "המכתבים משוחררים, יומיומיים, פרוזאיים יותר, קרובים יותר לחיים עצמם. אין בהם פילטרים וליטושים ועריכות שיש ביצירות ה"גמורות". עגנון לא כתב ב"תהילה" על הכתמים בחליפה החדשה שלו, על הנשים שמפלרטטות איתו או על היתושים שעקצו אותו כשרק עלה לישראל. אני מוצא במכתבים אינטימיות משגעת וכביש עוקף רשמיות".

מכתב הוא לכאורה אירוע אינטימי, שיחה שמתרחשת בין שני אנשים או שתי נשים, ותו לא. חשיפת חליפות מכתבים היא שבירה של המדיום הזה וחשיפה שלו. האם יש כאן חדירה לפרטיות? מציצנות?

מודריק: "זו שאלה טובה. נדמה לי שכשאתה ש״י עגנון או לאה גולדברג, אתה יודע שהמכתבים שלך יעניינו את הציבור, ואם אתה לא רוצה שהם ייחשפו, אתה פשוט משמיד אותם. אגב, כמו שקפקא ניסה לעשות עם היצירות שלו. כאן אולי יש דילמה מוסרית גדולה יותר, ובכל זאת, אני אסירת תודה למקס ברוד שלא הקשיב לו. המכתב שלו לאביו הוא כמובן טקסט מטלטל ומעניין מאין כמוהו, שעמד במרכז אחד הפרקים בסדרה. העובדה שהכותבים בחרו לא להשמיד את מכתביהם כמוה בעיניי כסוג של הסכמה לעיסוק ציבורי בהם".

חורי: "יש פה אלמנט מציצני, ברור, אבל רכילות לא מעניינת אותנו, אלא הממשק בין חייהם של אנשי ונשות רוח ובין היצירה וההגות שלהן. אנחנו לא חושפים שום דבר חדש; כל המכתבים שאנחנו עוסקים בהם ב"על החתום" כבר פורסמו ונחקרו, לפעמים בהסכמת הכותב ולפעמים בלעדיה".

כיוון שהיוצרים שבהם עסקתם היו ברובם אנשים ציבוריים, האם לדעתכם בעת כתיבת המכתב הם כבר הניחו שיום אחד הוא ייחשף?

חורי: "התחלתי את הפודקאסט הזה תמים, אבל אני הולך ומבין שמרמה מסוימת של פרסום ותהילה, המחשבה הזאת נוכחת בהחלט. בפרק על איין ראנד, למשל, הצגנו מכתב שבו היא "נכנסת" באחיינית שלה, שהעזה לבקש ממנה 25 דולר כדי לקנות שמלה. העיתונאית מיה סלע, שהתארחה בפרק, הצביעה על ההלימה המוחלטת בין הפילוסופיה של ראנד ובין התגובה המוגזמת שלה לאחיינית, וטענה שראנד חשבה על ה'גיא פינס' של אז. כלומר, היא רצתה להוכיח שהיא מממשת את האג'נדה שלה גם בחיי השגרה שלה, מתוך הבנה שיום יבוא והמכתבים שלה יהיו ציבוריים. לפחות בזה היא צדקה".

מודריק מסכימה: "יש הבדל גדול בין כתיבת מכתבים כשאת דמות ציבורית ובין כתיבתם כאדם פרטי. כשאת דמות ציבורית, קשה לי להאמין שהמחשבה הזאת לא שוכנת שם, איפשהו".

הפודקאסט עוסק בדמויות מוכרות וגדולות. מהם הדברים שניתן ללמוד עליהן מקריאת המכתבים שלא ניתן לגלות דרך הטקסטים ה"רשמיים" שכתבו?

חורי: "אצל לאה גולדברג הופתעתי לגלות נימה של רוגז ונוקשות, שונה מאוד מהרוך ומהחמלה שאפיינו את השירים שלה, וגם הומור וסרקזם שאולי לא היינו מצפים להם ממנה. למשל, היא כתבה למשורר טוביה ריבנר על הצייר מארק שאגאל: "כדי לזכות יום אחד בחתימתו, תרגמתי מרוסית איומה כמה שירים אֲיומים שֶבּאֲיומים שהוא כתב. מזכירתי כמעט וייללה כאשר הכתבתי את השורות הסנטימנטליות הללו, והיא עוד איננה יודעת כמה זה נורא בַּרוסית הגרועה שלו. למה צריך צייר כזה גם לכתוב? והנה, אני מתנקמת בו בשקט בשקט ומציירת ציורים קטנים לעצמי".

מהמכתבים של אתי הילסום, אישה יהודייה שחייתה בהולנד בתקופת השואה, אפשר לגלות גם דברים בעלי ערך היסטורי-מחקרי. מעבר לעובדה שהיא הייתה דמות חד-פעמית, בלתי-נתפסת כמעט בתעצומות הנפש שלה, המכתבים שלה יכולים ללמד אותנו על דרכי התמודדות של אנשים תחת הכיבוש הנאצי. מכתבים הם אפוא גם עדות אופי וגם טקסט היסטורי".

מודריק מוסיפה: "כשמדובר במכתבים אישיים, התחושה היא שהם מאפשרים להבין טוב יותר אילו אנשים הם היו: מה העסיק אותם, איך נראה היום יום שלהם, ואולי גם מה הניע את הפן הציבורי באישיותם או את היצירה שלהם. היו גם דברים שהפתיעו אותי במכתבים שמצאנו: הוויכוח של ש״י ואסתר עגנון על הרצון שלה לצאת לעבוד, שהוא פחות קיבל, או המאבק העיקש של לאה גולדברג על המעמד שלה, במה שנראה כמו תגובת נגד לחונטה הגברית בעולם השירה של אז. זה היה מרתק.

כל הדמויות, במובן מסוים, קיבלו צבע חדש כשקראנו את המכתבים. אצל חלק מהן זה היה צבע שלא הכרתי, כמו אצל לאה גולדברג או ש״י עגנון, ואצל אחרות זה היה חידוד של הצבע המוכר, כמו במקרה של איין ראנד, שהתגלתה כמיישמת אמיתית של האידיאולוגיה הקפיטליסטית הקיצונית שלה גם בחיים הפרטיים. כך או אחרת, זה העשיר את ההיכרות שלי עם הדמויות המרתקות האלה".

אבישי חורי - ויקיפדיה

אתם עוסקים בטקסטים שנכתבו בידי אנשי רוח. האם אתם בוחנים את המכתבים כחלק מהיצירה של הכותב? האם זו סוגה אמנותית?

מודריק: "קטונתי מלקבוע מהי סוגה אמנותית ומה אינו עונה על ההגדרה הזאת. אבל בתפיסה האינטואיטיבית שלי, התשובה היא לא. המכתבים האלה אינם יצירות אמנות, וגם העיסוק שלנו בהם במסגרת הפודקאסט אינו מתבסס על ניתוח אמנותי, אבל הם כן מגלים לנו טפח ממי שהיו האנשים האלה. כשמדובר במכתב פומבי, אגב, זה סיפור אחר. למשל, חליפת המכתבים בין מרטין בובר ויהודה לייב מאגנס ובין גנדי עוסקת במחלוקת אידיאולוגית חריפה ביניהם באשר לדרך שבה גנדי מתייחס ליהודים ולנאצים ערב מלחמת העולם השנייה. כאן כבר לא מדובר במכתב אישי, אלא בגילוי דעת פומבי, והניתוח שלו הוא כמובן שונה".

חורי אומר שהמטרה הראשונית של הפודקאסט לא הייתה ניתוח אמנותי של המכתבים, אלא ניתוח אנושי. ובכל זאת, יש במכתבים פן אמנותי: "בואי ניקח לדוגמה את "מכתב אל האב" של קפקא, שהקדשנו לו פרק. מצד אחד, יש פה מכתב טעון בין בן לאב; נכתבו טריליונים כאלה בהיסטוריה. מצד אחר, כשקראתי את המכתב הזה, הוא עשה לי כל מה שיצירת אמנות טובה עושה: הוא קרע לי את הלב והצחיק אותי והזכיר לי דברים שקפקא כתב בסיפורים ה"אמיתיים" שלו.

אז התשובה הפשוטה לשאלה האם מכתב הוא סוגה אמנותית היא "לא", כי מכתב הוא צורת תקשורת יומיומית, וככזה, הוא לא אמנותי יותר מוואצאפ או משיחת טלפון. אבל התשובה המורכבת יותר היא שזה תלוי במכתב, בכותב, בהקשר, בהדף שכל אלו יוצרים אצל הקוראים. בסופו של דבר, אמנות לעיתים קרובות גולשת ונטמעת גם בשפה היומיומית של מי שיצר אותה. מתבקש לצטט פה גם את דוד אבידן, שכתב: 'שִׁיר הוּא דָּבָר / שֶׁאֲנִי קוֹבֵעַ שֶׁהוּא שִׁיר'. אני מניח שמכתב יכול להיות גם שיר".

להאזנה להסכת "על החתום" לחצו כאן>>