ביאליק, אתה רציני?

יצחק מברך את יעקב (צייר: גריט הורסט, מתוך ויקיפדיה)

עֵשָׂו מַשְׁכִּים לְבֵית הַמַּרְזֵחַ,

חָבִית מַשְׁקִים מִפִּיו תִּתֵּן רֵיחַ.

אוֹי, אוֹי, אוֹי,

אוֹי לְעֵשָׂו גּוֹי!

כּוֹסוֹ – חַיָּיו,

לִשְׁתּוֹת חַיָּב,

כִּי-עַל-כֵּן הוּא גוֹי.

יַעֲקֹב מַשְׁכִּים לְבֵית הַתְּפִלָּה,

נוֹתֵן לְיוֹצְרוֹ שֶׁבַח וּתְהִלָּה.

הוֹ, מַה-טּוֹב

חֵלֶק יַעֲקֹב!

אֶל צוּר חַיָּיו

לְהוֹדוֹת חַיָּב,

כִּי שְׁמוֹ יַעֲקֹב.

עֵשָׂו חוֹזֵר לְבֵיתוֹ בַּלַּיְלָה –

אוֹי לָהּ לְאִשְׁתּוֹ מֵאֶגְרוֹף יַד בַּעְלָהּ.

אוֹי, אוֹי, אוֹי,

אוֹי לְעֵשָׂו גּוֹי!

זְרוֹעוֹ – חַיָּיו,

לְהַכּוֹת חַיָּב,

כִּי-עַל-כֵּן הוּא גוֹי.

יַעֲקֹב חוֹזֵר בָּעֶרֶב אֶל-נָווֹ,

אִשְׁתּוֹ וִילָדָיו מְשַׂמְּחִים לְבָבוֹ.

הוֹ, מַה-טּוֹב

חֵלֶק יַעֲקֹב!

בָּנָיו – חַיָּיו,

לְגַדְּלָם חַיָּב,

כִּי שְׁמוֹ יַעֲקֹב.

השיר הזה, שכתב חיים נחמן ביאליק הצעיר בשנת 1896, עשוי להיות מוכר לדוברי ולדוברות היידיש שבינינו בגרסתו המקורית ביידיש, שמתחילה כך: "גײט אַ גוי אין שענקל ארײַן / טרינקט ער אויס א גלעזעלע ווײַן / אוי, אוי, אוי! / שיכור איז אַ גוי! / שיכור איז ער / טרינקען מוז ער / ווײַל ער איז אַ גוי". אם שמתן לב, מעבר לעברית היפה שלו, ביאליק שינה את השיר בצורה מהותית כאשר הפך את הדיכוטומיה, מהיהודי והגוי הגנריים לארכיטיפים המקראיים של יעקב ועשו. בכך הוא מחזק לכאורה את הטענה של השיר: הגוי הוא שיכור ואלים, והיהודי הוא צדיק ואיש משפחה, ולא רק במקרה הנקודתי של בגלות אירופה, אלא באופן מהותי, ואפילו גנטי, עוד מהיום שבו נפרדו יעקב ועשיו לדרכיהם השונות.

חוקרים שונים מצביעים על ההשראה ששאב ביאליק מהתפילה ביציאה מבית המדרש שמופיעה במסכת ברכות: "ביציאתו מהו אומר? מודה אני לפניך ה' אלוהי ששמת חלקי מיושבי בית המדרש, ולא שמת חלקי מיושבי קרנות. שאני משכים והם משכימים, אני משכים לדברי תורה, והם משכימים לדברים בטלים".

המקור הזה מציג לנו את ההעמדה המוכרת של היהודי הצדיק אל מול הגוי הרשע. בסיפור של יעקב ועשו דיכוטומיה זו מופיעה כבר בעיצוב של הדמויות המקראיות שלהם. יעקב מוצג כאיש תם, ואילו עשו הוא איש ציד ומלחמה. הבעיה עם קבלת הדיכוטומיה הזאת כפשוטה מתחילה כבר בפרשה עצמה, כאשר האיש התם, יעקב, פועל במרמה כדי לקבל לידיו את הבכורה, פעולה שאינה תואמת את התמימות והצדיקות שמיוחסות לו. איציק מאנגר, משורר יידיש חשוב, כתב על כך פואמה שלמה שבה הוא מתאר את סצנת מכירת הבכורה כאילו היא מתרחשת בבית מרזח אירופי, ובה היהודי מנצל את הגוי השיכור כדי לקנות ממנו את הבכורה שאותה הוא מכניס לארון כלי הכסף שלו. השיר של מאנגר הוא שיר שניתן לכנותו אוטו-אנטישמי: כל מי שקורא את השיר מוצא את עצמו מזדהה עם הגוי האומלל שנפגע מתחבולותיו של היהודי רודף הבצע.

ביאליק לכאורה בוחר בצד השני, הוא מתאר את יעקב (היהודי) כאדם טהור ומושלם. ואולם, מתוך היכרות עם שירתו של ביאליק ועם הביוגרפיה שלו, אני מוצאת את עצמי תוהה באיזו מידה התרגום של ביאליק רציני ובאיזו מידה הוא אירוני. מצד אחד, בילדותו גדל ביאליק בבית מרזח שבו אביו היהודי השקה את הגויים השיכורים, דבר שבהחלט  מאפשר להבין את שירו כפשוטו - כביקורת על תרבות האלכוהול והאלימות של הגויים שסבבו את ילדותו. מצד שני, לאחר שהתייתם מאביו, חי ביאליק אצל סבו, וממנו חווה הזנחה שלוותה באדיקות דתית. כשגדל, יצא ביאליק מהעולם הדתי, ולאורך השנים כתב ביקורות חריפות ביותר על היהודים הגלותיים, ובהן כמובן שירו "בעיר הרגה", שבו הוא מתאר כיצד היהודים שעברו את פרעות קישינב לא השיבו מלחמה ובמקום זאת הסתתרו. כך למשל הוא מתאר את תגובת הגברים לאונס נשותיהן ואחיותיהן: "וּרְאֵה גַּם-רְאֵה: בַּאֲפֵלַת אוֹתָהּ זָוִית, / תַּחַת מְדוֹכַת מַצָּה זוֹ וּמֵאֲחוֹרֵי אוֹתָהּ חָבִית, / שָׁכְבוּ בְעָלִים, חֲתָנִים, אַחִים, הֵצִיצוּ מִן-הַחוֹרִים / בְּפַרְפֵּר גְּוִיּוֹת קְדוֹשׁוֹת תַּחַת בְּשַׂר חֲמוֹרִים, / נֶחֱנָקוֹת בְּטֻמְאָתָן וּמְעַלְּעוֹת דַּם צַוָּארָן, / וּכְחַלֵּק אִישׁ פַּת-בָּגוֹ חִלֵּק מְתֹעָב גּוֹי בְּשָׂרָן – / שָׁכְבוּ בְּבָשְׁתָּן וַיִּרְאוּ – וְלֹא נָעוּ וְלֹא זָעוּ, / וְאֶת-עֵינֵיהֶם לֹא-נִקֵּרוּ וּמִדַּעְתָּם לֹא יָצָאוּ  – / וְאוּלַי גַּם-אִישׁ לְנַפְשׁוֹ אָז הִתְפַּלֵּל בִּלְבָבוֹ: /

רִבּוֹנוֹ שֶׁל-עוֹלָם, עֲשֵׂה נֵס – וְאֵלַי הָרָעָה לֹא-תָבֹא".

ביקורת נוראה כזו על אחיו היהודים, בצד העובדה שיוצרים משכילים בני תקופתו ובני תקופות קודמות ביקרו בחריפות רבה את הקהילה היהודית על האלימות הפנימית שבה, על בטלנותה ועל פחדנותה, מערערים את היכולת שלי לקרוא את השיר הזה כפשוטו. ביאליק, כמו  חבריו לעט בני זמנו, היה אשף של אירוניה וביקורתיות, האם ייתכן שגם השיר הזה, הפשוט לכאורה, מכיל עוקצנות?

מה שמונע ממני להכריע שאכן השיר הוא אירוני היא העובדה שהוא מופיע כחלק מסדרת "שירי עם" של ביאליק, וייתכן שמטרתו אינה להעיד על כוונותיו של המשורר אלא להעלות אל פני השטח קול יהודי שקיים סביבו. השיר נכתב בברלין, בתחילת שנות העשרים, ופורסם בארץ, וככל הנראה לא יכול היה להתפרסם ברוסיה מאימת הצנזורה. המעבר של ביאליק לברלין התרחש בעקבות בריחתו מאימת מלחמת האזרחים של תקופת המהפכה הבולשביקית, שבה נרצחו המוני יהודים, ושנחשבת לשואה שלפני השואה. מתוך הטראומה של האנטישמיות האלימה הזו, ייתכן שהשיר, בשלב שבו נכתב, דווקא ייצג את תפיסתו של ביאליק את הגויים שבתוכם חי.

לכל הפרטים על הסדרה "לא רק פרשת השבוע - מוזיאון ישראל מארח את בית אבי חי"