נס לא יקרה לנו

                                                                                 קריעת ים סוף, ניקולאס פוסן (מתוך: ויקיפדיה)

אָכֵן אֹבֵד הָעָם, שֹׁאֵף חֶרְפָּה וָרֹק,

אֵין לְמַעֲשָׂיו יְסוֹד וּלְפָעֳלוֹ אֵין חֹק.

אַלְפֵי שְׁנוֹת חַיֵּי נְדֹד, גָּלוּת גְּדוֹלָה מִנְּשׂא,

הִתְעוּ אָחוֹר הַלֵּב, אָבְדָה עֵצָה מִגּוֹי.

לִמֻּד שֵׁבֶט וָשׁוֹט – הַאִם יָחוּשׁ כְּאֵב

חֶרְפַּת נֶפֶשׁ בַּצָּר מִלְּבַד מְדוּשַׁת הַגֵּו?

אוֹ אִם־יוּכַל דְּאֹג מִלְּבַד דַּאֲגַת הַיּוֹם

עַם מִתְגַּלְגֵּל בְּגֵיא גָלוּת חֲשֵׁכָה כַתְּהֹם?

לָשֵׂאת נַפְשׁוֹ לַיּוֹם וּלְהִתְנַבּוֹת לְאוֹר,

לִנְטוֹת קַוּוֹ לַקֵּץ, צַוֹּת דָּבָר לַדּוֹר?

הוּא לֹא יִיקַץ אִם־לֹא יְעִירֶנּוּ הַשּׁוֹט.

הוּא לֹא יָקוּם אִם־לֹא יְקִימֶנוּ הַשֹּׁד.

עָלֶה נֹבֵל מֵעֵץ, אֵזוֹב עֹלֶה בַגָּל,

גֶּפֶן בֹּקֵק, צִיץ מָק – הַיְחַיֶּנּוּ הַטָּל?

גַּם־בִּתְקֹעַ הַשּׁוֹפָר וּבְהִנָּשֵׂא הַנֵּס –

הֲיִתְעוֹרֵר הַמֵּת? הֲיִזְדַּעְזַע הַמֵּת?

חיים נחמן ביאליק, מתוך "אכן חציר העם".

ספר שמות, פרשת שמות. את ספר בראשית סיימנו בברכות, אך אותם בנים שבורכו על ידי אביהם נהפכו, כפי שאנו נוכחים לדעת כבר בפתיחת הפרשה שלנו, לאיום בעיניו של המלך החדש במצרים, והם נהיים מאורחים רצויים לבעיה שיש לפתור באמצעות עבדות ורצח תינוקות. את הסיפור הזה כולנו מכירות: העם מגיע לשפל המדרגה, משה נשלח על ידי האל כדי להושיע את העם, ובפרשות הבאות (אזהרת ספוילר), לאחר עשר מכות וירטואוזיות, הים נחצה לשניים, והעם יוצא מעבדות לחירות.

הרב אברהם יצחק הכהן קוק ניסח זאת כך: "יציאת מצרים תישאר לעד האביב של העולם כולו". ואכן, סיפור השעבוד והגאולה האלוהית נהפך לסמל החירות, והוא ליווה מהפכות כמו זו של המאבק למען זכויות האפרו־אמריקאים בהנהגת מרטין לותר קינג. את המהפכה הזאת ליווה הפסוק מתוך הפרשה "שַׁלַּח אֶת-עַמִּי" – Let my people go. בכלל, הגאולה האלוהית של העם המדוכא והנקמה המתוקה במשעבדים נהייתה לפנטזיית הגאולה המושלמת. אבל יש פנטזיה, ויש מציאות.

בפרשה שלנו אנו פוגשות לראשונה את המנהיג הגדול ביותר של הסיפור היהודי, הלוא הוא משה רבנו, נער עברי שגדל בבית פרעה וברח משם בשל אי-יכולתו לשאת חוסר צדק. משה מוצא את עצמו מול הסנה הבוער, ומוטלת עליו המשימה הבלתי-אפשרית, לכאורה, לגאול את ישראל ממצרים. הוא מתנגד ומנסה להתחמק בכל דרך אפשרית. הוא שואל, "מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל-פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם"; מנסה לתרץ: "בִּי אֲדֹנָי לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי"; ולבסוף ממש מתחנן: "בִּי אֲדֹנָי שְׁלַח-נָא בְּיַד-תִּשְׁלָח". אך האל, המנהל של האירוע, כבר החליט מיהו המושיע, ומשה נאלץ לקבל על עצמו את התפקיד.

האוטודידקט

בי' בטבת, בשבוע שעבר, חגגנו יום הולדת 150 למשורר הענק, למנהיג הרוחני ולאחד המייסדים החשובים של התרבות העברית החדשה - חיים נחמן ביאליק. ביאליק זכה לתואר המשורר הלאומי, ואפילו לכינוי "מלך היהודים", בשל המעורבות הרבה שלו, הן בשיריו וביצירתו והן במעשיו, בתרבות העברית המתחדשת. בדומה למשה, המנהיגות נקרתה בדרכו במובן מסוים: בזמן שהוא נשא לאישה את מניה ועבד אצל אביה, נהפכו השירים שפרסם, כמו "אל הציפור", להצלחה גדולה באודסה הרחוקה. רק כשהגיע לעיר, שנים מספר לאחר מכן, גילה שהוא נחשב לאחד ממנהיגי ההתחדשות העברית. 

ובכל זאת, באחד משיריו המפורסמים, הוא טוען:

"לֹא זָכִיתִי בָאוֹר מִן-הַהֶפְקֵר,

אַף לֹא-בָא לִי בִירֻשָּׁה מֵאָבִי,

כִּי מִסַּלְעִי וְצוּרִי נִקַּרְתִּיו

וַחֲצַבְתִּיו מִלְּבָבִי."

ביאליק, שגדל כילד מוזנח ועזוב ולימד את עצמו בבית מדרש נטוש, טען שאת המנהיגות ואת היצירה שלו הוא שאב מעצמו. הוא נתן קרדיט אך ורק למאמציו הרבים ולמעמקי נפשו הסוערת, ובכך הוא שונה לחלוטין ממשה רבנו, שהמנהיגות נכפתה עליו.

תמה זו, של יצירת העצמי באופן בלתי-תלוי בחסדים או בהתוויית דרך מבחוץ, היא מוטיב עמוק מאוד של ההתחדשות העברית ושל הציונות, וביאליק עצמו הוא אחד הדוברים החשובים ביותר של התפיסה הזאת. השיר "אכן חציר העם", שמתוכו הבאתי בית אחד, עוסק בביקורת הנוקבת של ביאליק כלפי העם היהודי בגלות: "אַלְפֵי שְׁנוֹת חַיֵּי נְדֹד, גָּלוּת גְּדוֹלָה מִנְּשׂא, / הִתְעוּ אָחוֹר הַלֵּב, אָבְדָה עֵצָה מִגּוֹי". העם היהודי, לדברי ביאליק, איבד את התושייה שלו, הגלות הכניעה אותו והוא חסר כל יוזמה ואפשרות להצליח. השיר נכתב ערב הקונגרס הציוני הראשון בבזל. ביאליק, שעבר לא מכבר לעיירה סוסנוביץ כדי להיות שם מורה פרטי, התאכזב מן האדישות המוחלטת של יהודי העיירה כלפי האירוע. אבנר הולצמן מצטט בספרו "חיים נחמן ביאליק" את מכתבו של ביאליק לרבניצקי שבו הוא מתאר הלך הרוח בעיירה: "היד הגדולה אשר יעשה ה' בישראל לא נגעה הנה גם בראש ציפורנה של אצבעה הקטנה". בשיר אנחנו מוצאים לא רק ביקורת, אלא גם תיאור לא-מחמיא של היהודים, שמופיע וחוזר אצל ביאליק ואצל יוצרים נוספים בני תקופתו – היהודים משולים בעיניו למתים מהלכים: "גַּם־בִּתְקֹעַ הַשּׁוֹפָר וּבְהִנָּשֵׂא הַנֵּס – / הֲיִתְעוֹרֵר הַמֵּת? הֲיִזְדַּעְזַע הַמֵּת?". היהודי הגלותי שקע בתנומה מדוכאת בתוך ארבע אמותיו הדלות, עד ששכח חיים מהם ועצמאות מהי.

הביקורת הזאת מחריפה אף יותר בפואמה המפורסמת "בעיר ההרגה", שבה תחת תיאור תיעודי עיתונאי של פרעות קישינב שהתרחשו ב-1903, ביאליק כותב פואמה נוראה על הקורבנות היהודית. לקראת סיום הפואמה, שבה הוא מתאר באופן מזעזע את הטבח ואת האונס ואת היהודים המפחדים שמתחבאים ומחכים שיעבור זעם ומיד ממשיכים בחייהם הדלים מתוך כניעות אינסופית, הוא כותב כך:

"כָּכָה תֶּאֱנֹק אֻמָּה אֲשֶׁר אָבְדָה אָבָדָה…

וְאֶל-לְבָבָם תַּבִּיט – וְהִנּוֹ מִדְבָּר וְצִיָּה,

וְכִי-תִצְמַח בּוֹ חֲמַת נָקָם – לֹא תְחַיֶּה זֶרַע,

וְאַף קְלָלָה נִמְרֶצֶת אַחַת לֹא-תוֹלִיד עַל-שִׂפְתֵיהֶם.

הַאֵין פִּצְעֵיהֶם נֶאֱמָנִים – – וְלָמָה תְפִלָּתָם רְמִיָּה?"

זוהי אומה שכבר אבדה, שאפילו חמת הנקם שלה –רגש ההתקוממות והנקמה הטבעי בפורעים נגדה – מנוונת לחלוטין. היהודים כבר לא זוכרים אפילו איך לקלל את מי שהורג אותם ואת הכלבים שלהם על אותה האבן, כפי שמתואר באופן מצמרר בשיר. הדבר היחיד שהיהודים עושים, לפי ביאליק, הוא לזעוק. בפרשה שלנו, הזעקה היא הרגע הראשון של הגאולה: "וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מִן-הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל-הָאֱלֹהִים מִן-הָעֲבֹדָה. וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת-נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת-בְּרִיתוֹ אֶת-אַבְרָהָם אֶת-יִצְחָק וְאֶת-יַעֲקֹב. וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱלֹהִים". במקרה של גאולת מצרים, הזעקה הספיקה, ומשם האל לקח את המושכות, הנחית על משה את ההנהגה והוביל את העם עד ליציאה ממצרים בדרך מלאת ניסים ונפלאות. יציאת מצרים היא הרגע המכונן ביותר ביהדות, ומתוך הביקורת של ביאליק, ניתן להבין שהיהודים בגלות יושבים ומצפים שהאל ישמע את זעקתם ויגאל אותם בשנית. אך ביאליק, שלא זכה באור מן ההפקר והפנים את הצורך בגאולה עצמית, מפנה את הביקורת כלפי העם ודורש מהם לקחת את הגאולה שלהם בידיהם.

האל, לפי ביאליק, כבר אינו מסוגל להושיע. את השכינה הוא מתאר כציפור שנחבטת בקירות ולא מוצאת מנוח, שמסוגלת לבכות ותו לא: "פּוֹרֶשֶׂת כְּנָפֶיהָ עַל צִלְלֵי הַקְּדוֹשִׁים וְרֹאשָׁהּ תַּחַת כְּנָפָהּ, / מַאֲפִילָה עַל־דִּמְעוֹתֶיהָ וּבוֹכִיָּה בְלִי שָׂפָה". לכן, היחיד שיכול לגאול את העם היהודי הוא העם היהודי עצמו, ששקוע בתרדמת: "הוּא לֹא יִיקַץ אִם־לֹא יְעִירֶנּוּ הַשּׁוֹט. / הוּא לֹא יָקוּם אִם־לֹא יְקִימֶנוּ הַשֹּׁד". אם כן, ביאליק וחבריו מנסים להיות השוט; להעיר את העם ולומר לו: יציאת מצרים לא תקרה שוב כגאולה מן השמים; עכשיו תורנו.