ויהי יאור

                           תמונה ראשית- הגדת רוטשילד ( CC BY-NATIONAL LIBRARY OF ISRAEL) ויקיפדיה

צפרדע

זְרוֹעוֹת יָוֵן וָטִיט שׁוֹצְפוֹת עַל נֹא־אָמוֹן.

קוֹרֶסֶת נֹא־אָמוֹן עַל חֵטְא וְעַל עָוֹן.

לַשָּׁוְא תֶּחְמַר כִּשְׁאוֹל, לַשָּׁוְא תִּרְעַם: עֲצֹר! –

הַיְאוֹר יָצָא לִמְשֹׁל! אֵל, נֹא־אָמוֹן נְצֹר!

צְפַרְדֵּעַ, הִגָּלִי! מַלְכוּת לָךְ מְחַכָּה!

צְפַרְדֵּעַ חֲלָקָה! מִפְלֶצֶת וּמַלְכָּה!

דַּלְּגִי כַפָּרָשִׁים! רִירִית, גְּרוּשַׁת אָדָם!

צְפַרְדֵּעַ, אַתְּ תִּרְשִׁי עַמִּים וְשַׁרְבִיטָם!

וְהִיא עוֹלָה בִּשְׁעָט, וְהִיא תּוֹפְחָה כִשְׂאוֹר,

וְהִיא כֻלָּהּ אַחַת, וְהִיא רַבָּה מִסְּפֹר.

וִיאוֹר נִשָּׂא מֵעָב, וְלַיְלָה עַל גַּלָּיו...

אָבִי, קוֹרֵא הַבֵּן. בְּכוֹרִי, עוֹנֶה הָאָב.

אָבִי, הַיְאוֹר, הַיְאוֹר נִשָּׂא כַּמֶּרְכָּבִים!

צְפַרְדֵּעַ בּוֹ נוֹהֵג! דָּיֵק לוֹ כִשְׁבָבִים!

כַּפּוֹ עַל מִשְׁכָּבִי! הִנֵּה עַל פִּי אָטַם!

הַמָּוֶת בָּא, אָבִי! הוֹשִׁיעָה, אָב! קְרַע יָם!

בְּכוֹרִי, בְּכוֹרִי הַבֵּן, נוֹפֶלֶת עִיר הַמֶּלֶךְ,

אֲבָל מוֹתָהּ, בְּכוֹרִי, יָבוֹא אַ חְ ר וֹ ן – כְּמֶלֶךְ.

וְעוֹד הַלַּיְלָה רָב, אַמֵּץ לִבְּךָ וָדֹם.

יָקַרְתָּ לִי מִיּוֹם. נוֹתַרְתָּ לִי עַד יוֹם.
 

אָבִי, אֵין קֵץ, אָבִי, לַיְלֵל וְלָאָסוֹן.

בְּלֵיל צְפַרְדֵּעַ, בֵּן, קוֹרֶסֶת עִיר אָמוֹן.

מוֹתָהּ, אָבִי, יָבוֹא כְּמֶלֶךְ בְּהוֹדוֹ.

אַתָּה, בְּכוֹרִי, תַּכִּיר הַשֶּׁלַח בְּיָדוֹ.

פרשת וארא. האל שנחלץ לעזרתם של בניו מוביל את מצרים לחורבן באמצעות עשר מכות נוראות ויצירתיות להפליא. אין יצירה שמתאימה יותר ללוות את הטקסט על מכות מצרים מאשר "שירי מכות מצרים" של נתן אלתרמן. שירי מכות מצרים הם רצף שירים שנפתח בשיר "בדרך נא־אמון", ממשיך לעשרה שירי מכות, שמסודרים לפי הסדר המקראי, ומסתיים בשיר הנחמה "אילת". נא־אמון הוא שמה של מצרים בשיר, והיצירה כולה מתארת את חורבנה של מצרים. בחלק הראשון של כל שיר מתוארת המכה עצמה, וחלקו השני הוא דיאלוג בין אב מצרי לבנו הבכור שחווים את החורבן בזמן אמת, עד לסופו הידוע מראש של הבן הבכור – מוות במכת בכורות.

קשה שלא לייחס את חורבנו של המערב לרצף שירים זה, שכתב אלתרמן בזמן מלחמת העולם השנייה, ובכל זאת, לא סמלים יהודיים ולא המלחמה מופיעים בשיר; הוא גדול יותר מההתרחשות ההיסטורית הספציפית. זוהי יצירה מיתית שמכילה כמה מאפיינים מרכזיים בשירתו המאוחרת של אלתרמן: האווירה הגותית והדרמטית, העיסוק המתמשך בקשרים משפחתיים עמוקים, ובייחוד בהורות (כמו ב"שמחת עניים"), ואולי גם הניסיון לשרטט תנועות היסטוריות ואנושיות עמוקות, שמתעלות מעל האקטואליה וההיסטוריה אך מכילות אותן.

מבין כל שירי המכות, בחרתי ב"צפרדע", העוסק במכת צפרדע. לפני שניכנס אל תוכנו של השיר, מדובר כאן במופת מצלולי שאי-אפשר להתעלם מהיופי הצורני שלו. שימו לב לבית השני למשל, שם, כפי שהראה צור ארליך בפרויקט "כפית אלתרמן ביום", בולטים עיצורים שיוצרים תחושת חלקלקות וגועל (צְפַרְדֵּעַ, הִגָּלִי! מַלְכוּת לָךְ מְחַכָּה! / צְפַרְדֵּעַ חֲלָקָה! מִפְלֶצֶת וּמַלְכָּה!). שימו לב  גם לחריזה הפנימית של הבית האחרון. אומנם החריזה של סופי הבתים אינה מרשימה במיוחד, אך הבית מוזיקלי כל כך בזכות החריזה הפנימית שנוספת לו, כאשר "לַיְלֵל" מתחרז עם "בְּלֵיל"; "מוֹתָהּ" עם "אַתָּה" וכמובן, בזכות שלוש הפעמים שבהן מופיעה המילה "אָבִי", אחת מהן בצמידות למילה "יָבוֹא" שמשלימה אותה.

מתוך אינספור הרעיונות שמופיעים בתוכְנו של השיר, אתמקד בתפקידו של היאור. היאור הוא העוגן הכלכלי והרוחני של מצרים, וכבר במכה הראשונה, הוא מחולל ונהיה לדם. גם מכת צפרדע היא מכה שקשורה ביאור, שהרי הצפרדעים יוצאות ממנו. אך אלתרמן לקח את זה רחוק יותר. בבית הראשון הוא מכריז: "הַיְאוֹר יָצָא לִמְשֹׁל!". כלומר, חלק מתהליך החורבן של העיר החוטאת נא־אמון הוא היפוך התפקידים: הכוחות התחתונים של העיר גואים, והעיר קמה על עצמה. שימו לב לבית הזה:

אָבִי, הַיְאוֹר, הַיְאוֹר נִשָּׂא כַּמֶּרְכָּבִים!

צְפַרְדֵּעַ בּוֹ נוֹהֵג! דָּיֵק לוֹ כִשְׁבָבִים!

כַּפּוֹ עַל מִשְׁכָּבִי! הִנֵּה עַל פִּי אָטַם!

הַמָּוֶת בָּא, אָבִי! הוֹשִׁיעָה, אָב! קְרַע יָם!

ראשית נדמה שהיאור נשלט על ידי הצפרדעים. גם הצפרדעים וגם היאור עצמו הם החלקים הנמוכים של העיר, ובתיאור הזה נראה שחלק מחורבנה של העיר הוא עליית החלקים הרקובים של החברה אל עמדות הכוח. כמו בספר המפורסם "הגל" מאת מורטון רו, נדמה שגם נא-אמון נשטפת בנחיל הצפרדעים וביאור באין ברירה אל חורבנה.

אך בתור השטפון הזה נמצאים האב ובנו. האב מסתכל בפיכחון נורא על החורבן ומבין שהוא בלתי-נמנע (ואולי גם מוצדק, בשל חטאי העיר), והבן פונה שוב ושוב לאביו בבעתה, מתוך התחושה הנוראה שאכן החורבן קרב. כאן עולה מול עינינו רגע מיוחד מאוד: הבית מסתיים בבקשתו של הבן מאביו: "הוֹשִׁיעָה, אָב! קְרַע יָם!". אלתרמן מכניס לפיו של הבן הבכור המצרי בקשה שתיענה לאחר מכן כאשר האל־האב יקרע את הים האחר, ים סוף, בפני בנו בכורו ישראל. הבקשה מכמירת הלב הזאת, לנוכח הידע המקדים שלנו לגבי סיומו של הסיפור, מכריחה אותנו לראות את הדמיון בינינו ובין האב והבן המצרים ולראות בתוך העיר הרשעה את כאבם של היחידים, את הקריסה הפרטית שבתוך החורבן הכללי.