אופיר סגרסקי (צילום: שרון בנימין)
הפוליטיקלי קורקט הרג את הסטנד-אפ: שומעים את זה הרבה בשנים האחרונות, בעיקר מפי גברים שמנסים להגן על גברים אחרים. הטענה הזאת מעצבנת - מעצבנת אולי כמו הפוליטיקלי קורקט עצמו - אבל היא גם עובדה. אם תגגלו, בעברית או באנגלית, כל צירוף שהוא בין "פוליטיקלי קורקט" ו"סטנד-אפ", תמצאו שרובם המכריע של המגינים על הסטנד-אפ מפני טרור הפוליטיקלי קורקט הם גברים ושמה שמוציא אותם משלוותם הוא בעיקר התקפות על אמנים ממינם וממגדרם.
אפשר לספק לכך הסבר סטטיסטי: רוב אמני הסטנד-אפ המפורסמים הם גברים סטרייטים, וכן, להשערתי, גם מרבית הכותבים שעוסקים בתחום. הסטטיסטיקה הזאת עצמה מסבירה לנו למה האויב מורכב, בהתאמה, מנשים ולהטב"קים. אותן אוכלוסיות קטנוניות, מעצבנות, נעלבות, הן אלה שבמשך עשורים שימשו קרקע פורייה לבדיחות בו בזמן שהורחקו מעל במות הסטנד-אפ. נוסף על כך, קבוצות אלו דוכאו במשך מאות ואלפי שנים, בגיבוי אותן תפיסות סטריאוטיפיות המזינות בדיחות.
לכן, אי-אפשר להתעלם מכך שזעקת "הפוליטיקלי קורקט הרס הכול" היא זעקתם של הגברים הסטרייטים ההטרוסקסואלים כנגד קבוצות אחרות שמעזות לערער על ההגמוניה. לראיה: גם בתקופה זו, שבה נשים מגיעות רחוק יותר ויותר בעולם הסטנד-אפ, הן עדיין לא זוכות להגנה ציבורית מסיבית במידה דומה לזו שזוכים לה הגברים הסטנדאפיסטים, כפי שטענה לפני כמה שבועות רוזאן בר, ש"בוטלה" בעקבות ציוץ גזעני. לא סתם נהוג לראות ב"פוליטיקלי קורקט" וב"מי טו" שני ביטויים של אותה תרבות שחונקת את חופש הביטוי. קשה להצביע על התאריך שבו הרג הפוליטיקלי קורקט את הסטנד-אפ, אבל נראה לי שלטעמם של רבים, זה קרה איפשהו במהלך 2016, אז החלה המחאה הנשית נגד אלימות מינית של גברים ששולטים בתעשיית הבידור האמריקאית.
באופן מוזר, אגב, מאז אותה שנה, הספיק הקומיקאי דייב שאפל לעשות ארבעה ספיישלים בנטפליקס, וביל בר עשה שני ספיישלים וזכה להצלחה מסחררת (וגם לטור נלהב ב"הארץ", שכותרתו "נשים, זה מה שאתן לא מבינות לגבי ביל בר"). שני הסטנדאפיסטים נחשבים לחוד החנית של מאבק הסטנד-אפ בפוליטיקלי קורקט, ושניהם ממשיכים ליצור, להופיע ולהרוויח באין מפריע בעוד הם מדברים על כך שהפוליטיקלי קורקט הרס להם הכול. חלק כה גדול מההומור של שניהם לועג לפוליטיקלי קורקט, עד שאין לי מושג על מה הם היו צוחקים בלעדיו. למעשה, ביל בר ודייב שאפל חייבים לתרבות הפוליטיקלי קורקט אחוזים מהצלחתם.
ובכל זאת, תרבות הפוליטיקלי קורקט, וגם "תרבות הביטול" שזו הולידה, פגעו באמנים באופן ממשי. שאפל נאלץ לדבריו לוותר על 50 מיליון דולר בשל מאבקו על חופש הביטוי שלו, שנחנק על המסך הקטן. פה ושם גם בוטלו לו הופעות בשל התבטאויותיו בנושא קהילת הלהטב"ק. כמי שמעולם לא היו לה 50 מיליון דולר לוותר עליהם, לא אוכל להבין את כאבו. אני בטוחה שהוויתור הזה מצער, ועדיין, מדובר בוויתור, כלומר, בבחירה של שאפל.
אם הייתה נקודה שבה יכולתי להזדהות עם טירוף ההגנה על שאפל ("טירוף" בהשאלה מ"הטרלול הפרוגרסיבי"), הרי שהיא נמצאת אי-אז במאי 2022, כשהותקף על הבמה בעקבות לעגו ללהט"בק. אל מול תקיפות פיזיות מובן שיש להציב קו אדום, אבל הרי לא על כך אנחנו מדברים כשמדברים על "ביטול"; ה"ביטול" הוא חיסול קריירה באמצעות לחץ חברתי בלבד, ולא באמצעות כוח פיזי. יש לומר שהמילה ביטול כשלעצמה היא אלימה וגם ילדותית, ולכן אינני מחובביה כלל וכלל, אבל חשוב יותר לומר ששאפל לא בוטל, וגם לאחר התקיפה, המשיך להופיע ולהכעיס (גם יהודים).
כל זה גורם לי לתהות אם "תרבות הביטול" אכן קיימת. כולם מדברים עליה, מפחדים ממנה, קוראים לביטול או מגנים את הקריאות האלה, אבל האם מישהו אי-פעם אכן בוטל באופן שאינו משתמע לשתי פנים? האם יש אמן שבגין אמירה אחת או מעשה אחד שלא במקומם הורחק לחלוטין מהעין הציבורית? די סביר שכל "מבוטל" ספג הפסדים כלכליים, אבל בואו נאמר שלא ראינו את לואי סי. קיי. משלים הכנסה במשלוחי וולט.
השם היחיד שעולה בדעתי כדוגמה לביטול חד-משמעי וגורף בישראל הוא חנן גולדבלט. עם זאת, לאור העובדה שמדובר בעבריין מין מורשע וסדרתי, היעלמותו של גולדבלט מובנת, וקשה לומר שמדובר בקורבן של תרבות הביטול. הקריירה של אייל גולן, למשל, שיוחסו לו מעשים חמורים פי כמה וכמה משל לואי סי. קיי., לא נפגעה כהוא זה מאז התפוצצה הפרשה; משה איבגי חזר לבמות עם שחרורו מהכלא; חיים רמון, שהורשע במעשה מגונה, חזר לחיים הציבוריים באופן מלא; והדוגמאות רבות מספור.
בתחום הסטנד-אפ, נאור ציון אומנם נדרש לרדת מהבמה בשל בדיחות סקסיסטיות, אבל הוא ממשיך לפעול בכל הכוח (במקרה שלו, אכן, תמיד בכוחנות עצומה); אסי כהן ירד מהבמה לדרישתם של כמה טבעונים בקהל, אך יש להודות שיותר אנשים הגנו עליו מאשר תקפו אותו בעקבות האירוע. אין בכך כדי להקל ראש בתחושה המשפילה שנגזרה על המופיעים באותם אירועים. אני חושבת שאיש לא צריך להוריד איש מהבמה, ואם יש אירוע סטנד-אפ שאיננו לרוחכם, מוטב לקום ולצאת. כך או כך, אם נבחן את האירועים הללו במושגי "ביטול", מובן שביטולים ממשיים לא היו כאן. וזה לא סתם. לדעתי, הגם שהחברה הישראלית עשויה להיות סוערת, היא איננה בנויה לביטול בסגנון האמריקאי.
למה? שאלה טובה. להשערתי, התשובה טמונה בכך ש"ביטולו" של אמן באופן מוחלט דורש הסכמה רחבה, ואת זה – ככלל – אין בישראל. במקום שבו ממשלות מתפרקות חדשות לבקרים, קשה להאמין שיימצא ציבור גדול מספיק שיצליח להסכים לגבי את מי יש לבטל ומהם כלליו וגבולותיו של הפוליטיקלי קורקט (אם הוא קיים בכלל). החברה הישראלית, בשונה מהחברה האמריקאית, אינה משוסעת לשני חלקים, אלא למיליון ושבעה, ועל כל חלקיה, היא ניחנת בקסם המפוקפק של "כל האמת לפרצוף" ושרויה בעצבים של מי שחיים מדי יום על תשתיות דפוקות, תחת נטל יוקר המחיה ובאקלים ים-תיכוני. כל אלה ביחד מייצרים מתכון בטוח למלחמת אחים נצחית וחסרת רסן.
ככה נראים הפוליטיקאים שלנו, ככה נראים כוכבי הריאליטי שלנו וכך נראות התוכניות המצליחות ביותר בטלוויזיה שלנו: עלבונות עדתיים, מיזוגניה, סקסיזם, קללות, צרחות, בלגן. אמן שחטא לציבור אחד ירומם בידי הציבור האחר, ובמידת קולניות זהה. אנחנו חיים בתרבות שבה מקובל להגיד את כל מה שחושבים, וגם מי שמתחיל את תגובתו לפוסט במילים "מפחיד לומר פה את דעתי", ימשיך מיד לומר את דעתו בחופשיות רבה. לכן הטענה ש"הפוליטיקלי קורקט הרס הכול" נשמעת לי קצת מצחיקה בעברית. שמעתם פעם את ערוץ הכנסת? על איזה פוליטיקלי קורקט בדיוק מדובר?
גם בעולם הגדול, שנים אל תוך תרבות הביטול, קשה לומר בוודאות שאנשים בוטלו. מה שכן קרה בוודאות הוא שאנשים החלו לשאת בהשלכות של ההתבטאויות והמעשים שלהם. למשחק נוסף כלי חדש ומעצבן, הלוא הן הרשתות החברתיות, שדרכן כל אידיוט יכול להגיד מה דעתו. היום לא צריך להיות מפורסם בשביל שיקשיבו לך. בשביל האדם המפורסם והמורגל בפרסומו, הצורך להתחשב בכאבם של אנשים שלא היית אמור לספור פעם הוא ודאי בלתי-נסבל. עם זאת, כחברה, התפתחות הפוליטיקלי קורקט בריאה לנו. גם אם בקצה המוגזם היא אלימה ודכאנית בעצמה (למרבה הצער, איש לא יכול לומר באמת מהו "מוגזם"), היא מביאה עמה הכרח להתחשב בקבוצות אוכלוסייה שהודרו מהשיח קודם לכן. מבחינתם - כלומר מבחינתנו - "פוליטיקלי קורקט" איננו עניין חדש. אנחנו רגילים ורגילות להיזהר במילותינו.
בסופו של דבר, זה נחמד כשאוהבים אותך ולא נחמד כשלא, ואלה הם החיים. אין מה להתאונן. הזעקה המתמדת על בכיינות העולם היא כשלעצמה די בכיינית. אם נצליח לוותר על העמדה הקורבנית, נוכל לראות באתגר שמביא איתו העידן החדש הזדמנות להיות סטנדאפיסטים וסטנדאפיסטיות טובים יותר: להקשיב לקהל שלנו, ללמוד ממנו, לזנוח את מה שלא-מתאים ולהשאיר את מה שאנחנו עומדים מאחוריו באמת. לעמוד מאחורי הבחירות שלנו, גם אם לא-כולן מתקבלות באהבה. גם אם קהל עוזב, גם אם בלב אנחנו מקללים את כל מי שכתבו לנו ביקורת שלילית בפרופיל. זה יכריח אותנו לגלות אחריות כלפי הקהל, במובן החיובי, החומל, שזוכר שמהות הסטנד-אפ היא צחוק וריפוי לכלל האנשים; לא רמיסת החלש.
לעולם לא נצליח לרצות את כולם, ואין צורך לשאוף לשם, כי אמנות מרצה היא אמנות מסורסת. תמיד נכעיס קצת ותמיד נעליב קצת ונקבל ברוח ספורטיבית את הביקורת של הכועסים והנעלבים. מותר להם לכעוס ולא לאהוב, ומותר להם לבקר, מותר לכולנו, ועדיף לחיות בעולם שבו מותר. וביום שבו יהיה מקום לכולם על במות הסטנד-אפ, כשהבמה עצמה תכיל את כולם ואת כולן, אולי גם ניעלב פחות, ויהיה קל יותר לצחוק על מה ועל מי שרוצים, בלי לחשוב על ההשלכות.
