סביב מחצ'קלה

אני חש חובה לדבר על המאורעות שהתרחשו ב-30.10.2023 בנמל התעופה של מַחַצ'קָלָה, דאגסטן, היות שמשנת 1994 אני עוסק בהיסטוריה, בתרבות ובאנתרופולוגיה החברתית של יהודי ההרים. כתבתי על כך ספר וכמה מאמרים, ובין 2019–2023 הייתי בשישה מסעות מחקר בצפון הקווקז.

מאחר שעלו בנושא לא מעט דברים חסרי שחר ובלי כל בסיס, הן ברשתות והן בתקשורת, אני סבור שמחובתי המקצועית לחוות את דעתי על המתרחש. מתוך כל האמירות השגויות, אמנה לפניכם את המרכזיות שבהן:

"בקווקז אין אנטישמיות, ומעולם לא הייתה אנטישמיות" –

 בכל מדינה או חבל ארץ שבהם התקיימה או מתקיימת קהילה יהודית, הייתה או ישנה אנטישמיות. אין זה הזמן והמקום לדון בסיבות לכך – בואו נקבל זאת כעובדה. הטענה ש"בקווקז מעולם וכו'..." מבוססת על ההשקפה הקולוניאליסטית, שמתרפקת על מיתוס הפרא האציל שחי לו בגן העדן הקווקזי, משל היה אדם וחווה לפני החטא הקדמון. האמירה ש"בקווקז מעולם..." משמעותה שאנשי הקווקז אינם בדיוק בני אדם. לזאת מתווספות הקלישאות על "הכנסת האורחים הקווקזית, הנדיבות והידידות בין העמים". השקפה זו, של תייר או נוסע שנופש, מקורה בימי ברית המועצות – למותר לציין שאין זו זווית הראייה המתאימה לדיון רציני בקונפליקטים דתיים או לאומיים. השיא היה בפייסבוק, כשראיתי תגובה של מישהו שטען שמעולם לא הייתה אנטישמיות בדאגסטן ומי שלא מאמין לכך – שיצפה בסרט "מימינו" על הידידות בין העמים. גם אם הייתי רוצה, לא הייתי מצליח להמציא דבר כזה. דרך אגב, "הכנסת האורחים" המדוברת היא שריד מהחברה המסורתית, וחברה מסורתית שצומחת לתוך חברה מודרנית היא פתח לצרות גדולות – ועל כך אדבר בהמשך.

רדיפות שמהן סבלו יהודי ההרים אילצו אותם להשתכן תחת המגננה של מבצרים טורקיים (דֶרבֶּנט, קוּבָּה) או רוסיים (נַלצ'יק, קיזליאר, גרוֹזני וכו'). עד המהפכה הבולשיביקית (1917) היו רווחים באזור גם פוגרומים וגם עלילות דם. ואל לכם להאשים את משטר הצאר השנוא: יהודי הקווקז לא נכללו תחת החוקים שהפלו את היהודים. יהודי ההרים ספגו מהלומה קשה מהפוגרומים בשנות מלחמת האזרחים ותושביהם של כפרים רבים נטבחו ונמחקו כליל. המצב היה דומה לאוקראינה בשנות 1919. באוגוסט 1960 פורסמה בבּוּינַקסְק (דאגסטן) כתבה "בלי אלוהים – איש הישר בעיניו יעשה", מאת אחד ד. מחמודוב. בכתבה נטען שהיהודים נוהגים לקנות חמישה עד עשרה גרם של דם מוסלמי, כדי למהול אותו בדלי מים גדול ולמכור ליהודים אחרים. תוכן הכתבה נמסר עוד באותו יום לתחנת הרדיו המקומית. הדבר כמעט הסתיים בפוגרום. יהודי בוינקסק פנו לפוליטביורו עצמו, ומוסקבה נאלצה להתערב כדי להרגיע את הרוחות. בשנת 1967, בזמן מלחמת ששת הימים, נערכה במסגד של דרבנט אספה שהוקדשה לגינוי של ישראל. נאמו בה יושבי ראש של קולחוזים,  מנהלי מפעלים ובתי חרושת שקראו לשלטונות "להכות במחרחרי המדון". העם ברחובות הבין זאת כמתן אור ירוק לתקיפת יהודים, וריח הפוגרום עלה בעיר. היהודים פנו לשלטונות בבקשה להגן עליהם וגם ארגנו חוליות הגנה עצמית למקרה של תקיפה. באותה פעם הכול עבר בשלום.

האם זה לא מזכיר לכם משהו? בשנים 1993–1994 סבלו יהודי דאגסטן וקברדה מרדיפות קשות (איומים, חטיפות, רציחות) שבעקבותיהן נאלצו לעזוב את בתיהם ודירותיהם, לפעמים בעודם משאירים אחריהם את כל רכושם. האפשרות ההומנית יותר כללה 24 שעות להתארגנות והמלצה להשאיר את מפתחות הדירה מתחת לשטיח. את האפשרות הפחות הומנית תוכלו לנחש בעצמכם. היהודים נמלטו לישראל, למוסקבה ולפיאטיגורסק. קהילות בוינקסק, קיזליאר וחסבריוט נעלמו מדאגסטן. כך, למשל, האוכלוסייה היהודית של בוינקסק, שמנתה 4,000 איש, עזבה כולה את העיר בתוך פחות מחצי שנה. הדבר ניכר היטב בבית הכנסת. זהו סוג של פומפיי: על לוח שבלובי, שם פעל בית ספר יהודי של יום ראשון, מופיעה מילה בעברית שכתיבתה נזנחה באמצע.

 האוכלוסייה היהודית בדרבנט פחתה מ־17,000 איש ל־2,000. מאחורי כל זה עמדו כמובן ארגוני פשע, אבל הם תירצו את מעשיהם – והרי אי אפשר ליטול מאדם את רכושו או אף את חייו בלי תירוץ כלל – בעילות אנטישמיות לחלוטין. והאם מוסקבה הייתה אשמה אז, בתחילת שנות התשעים? ומי שם לב לכל אלה? זה לא היה בראש מעייניו של אף אחד. כולם ניסו לשרוד, וגם רשתות חברתיות עוד לא היו בתקופה. לא חובה לדעת על מקרים כאלה, ובמיוחד שהבשר על האש טעים כל כך, הכנסת האורחים נדיבה כל כך... על איזו אנטישמיות אתם מדברים?

מה הוא הדלק של האנטישמיות הקווקזית בימינו?

האנטישמיות – כמו יתר הפוֹביות – אינה אידיאולוגיה, אלא מנגנון רדום בתודעה האנושית: כמו סביבת חיידקים תקינה, שהופכת תוקפנית בכל הזדמנות כשגוף הנשא נחלש מסיבה כלשהי. אף אחד לא אוהב את השני (וגם לא חייב), כולם יודעים על כולם פרטים לא נעימים ומיתוסים אימתניים: אבל כולם חיים בשלום ובאחווה, הולכים לבקר זה את זה, מציינים יחד חגים ואירועים משפחתיים וכן הלאה. והנה פורץ משבר – חברתי, כלכלי, דתי, פוליטי – וכולי וכולי, וכאן הכול מתחיל.

האפשרות המפחידה ביותר היא, כאמור, כשהחמרה כזאת חלה בחברה שלא עברה מודרניזציה עד הסוף, במצב שבו רבבות של תושבים כפריים ממשיכים לנוע לתוך הערים. זהו מצבו של צפון הקווקז בשנים האחרונות. המהגרים שומרים על דעות קדומות מסורתיות, אך מאבדים את האיזונים והבלמים המסורתיים. הם לא מתמצאים, הם דורשים חלק בעוגה העירונית, אבל לא ממש יודעים כיצד לנגוס בה; הם פשוט עניים, לעיתים קרובות מובטלים, נגררים אחרי אנשי דת מפוקפקים; חלקם צעירים, קלי דעת, ועוד.

לא ממש חשוב אם מדובר בדאגסטן, במצרים או בברזיל. עבור האוכלוסייה העירונית הוותיקה השכן בן הדת האחרת הוא גם מתחרה אך גם משאב, ובסופו של דבר שניהם מחזיקים בזהות עירונית וחשיבה פטריוטית עירונית משותפת. ואולם, עבור המהגרים בני העיר הם מטרה לתאוות בֶּצע – ובני העיר מהדת האחרת הם מטרה כפולה ומכופלת. מחלתן של החברות הנחשלות היא גדילה מהירה של ערי בירה (קהיר, מקסיקו סיטי, ריו דה ז'ניירו, מוסקבה ואחרות) – השמָנה דמוגרפית, אם אפשר לקרוא לזה כך – כי רק הערים האלה מאפשרות גישה למשאבים נוספים כלשהם שאינם מגיעים לפריפריה. מחצ'קלה היא בדיוק עיר כזאת. בעשר השנים האחרונות האוכלוסייה שם גדלה פי אחת וחצי והגיעה לכ־600 אלף איש; אם נכלול את הפרוורים הקרובים – עד מיליון, כלומר שליש מאוכלוסיית הרפובליקה. זהו מצב לא טוב ולא בריא. רוב התושבים הם מהגרים טריים יחסית. ברור שבעיר פוסט־קולוניאלית כזאת קל יותר לגייס 2,000 מתפרעים מאשר גיוסם בכל מקום אחר.

כל אדם, גם אני, טומן בליבו רגש בלתי נשלט שמבוסס על הזהות. החוויה של מה שמתרחש בישראל קשה מאוד עבורי מהסיבה הפשוטה שאני יהודי. זה לא בכוונה, זה פשוט מה שיש. יש לי חברים וקרובי משפחה בישראל. ברור שהמוסלמים חווים את העובר על תושבי רצועת עזה בצורה חריפה יותר ממני. גם אני מרחם על אוכלוסייה זו אבל בדרך מרוחקת משהו. ההזדהות עם בני דתך מובנת ומכובדת, אבל אין קשר בינה ובין פוגרומים בבני הדת האחרת. דרך אגב, שדה התעופה במחצ'קלה נבזז כליל. הביזה הזאת לא בדיוק הייתה לעזר לסבל המוסלמים בפלסטין.

השלטונות הם שארגנו את הפוגרום או גרמו לו –

זו, לדעתי, הטענה הרווחת והמבישה יותר בפייסבוק שחוזרת על עצמה באינספור גרסאות. קודם כול, היא משקפת באופן מלא את האידיאולוגיה של אותם שלטונות שנואים. המשטר הרי בטוח שלעם אין כל תודעה סובייקטיבית משל עצמו, ושום דבר אינו קורה בלי שמישהו ימשוך בחוטים מאחורי הקלעים. בכל מקום מפוזרים הפיתיונות של הדוד סאם. אפילו פוטין כבר הכריז שהכוחות המיוחדים של ארצות הברית הם שיזמו את הפוגרום במחצ'קלה, וכבר מוטחת בו התגובה – שהוא עצמו ארגן את הכול. שוויון ומאזן גמור.

כמה חוסר כבוד צריך להיות לך כלפי אנשים, לא משנה אם הם טובים או רעים, כדי להניח שהם עד כדי כך חסרי תודעה עצמית שאינם מסוגלים לעשות אפילו צעד אחד בלי התרסה מההנהלה? זוהי הרי אותה השקפה קולוניאליסטית: הפרא האציל במצבו הטבעי שופע בהכנסת אורחים ודוגל באחווה בין העמים, עד שהעריץ הרשע ממוסקבה ילמד אותו דרכים רעות. אפשר לסבור שהאדם עושה מעשי רשע, אפשר לשנוא אותו על כך ואפילו להרוג אותו משיקולי הגנה עצמית; אבל אסור להפסיק לראות בו אדם שמקבל החלטות בזכות עצמו, רעות וטובות כאחד, ושנושא באחריות להחלטותיו. כמובן שהשלטונות – המרכזיים והמקומיים – נושאים באחריות פוליטית לכל מה שמתרחש במדינה ובאזור. ובמקרים שבהם קשה להחליף שלטונות אלו באמצעות בחירות דמוקרטיות – נושאים באחריות כפליים. אפשר לומר שדאגסטן היא רפובליקה ענייה עם שלל בעיות חברתיות וכלכליות שאינן נפתרות במשך עשורים, שהמושל נשתל ממוסקבה, שהחמרת החוקים והרדיפות אחר השונה החלו בדאגסטן הרבה יותר מוקדם מאשר ביתר רוסיה. אפשר להגיד עוד הרבה דברים. אבל האשמה הישירה אינה מוטלת על השלטונות – לא המקומיים ולא המרכזיים. יתר על כן, השלטונות מעוניינים פחות מכולם באירועים מסוג זה, וזאת מהסיבות הבאות:

א) השלטונות הצהירו, ממש בימים האחרונים, כי קיימת הרמוניה ייחודית השוררת במחוזותינוביחסים בין הדתות השונות, וזאת בשונה ממחוזות אחרים;

ב) השלטונות הצהירו שהם נאבקים בנאציזם, מה שלא נוח במיוחד לעשות על רקע פוגרומים;

ג) והעיקר – המשטר שומר בקנאות על המונופול שלו בענייני אלימות.

אם איננו אוהבים מישהו, אין זה אומר בהכרח שאותו גורם אחראי לכל הרוע בעולם. האמונה שנשיא רוסיה אחראי לכל הדברים הרעים המתרחשים סביב היא סוג של פולחן אישיות מעוות. רק זה היה חסר לנו.

ולסיום, יהודי ההרים הם האתנוס היהודי האחרון שעדיין מתגורר "בבית", כלומר בקווקז, וממשיך במידה רבה לדבר בשפתו. אם יהודים אלה ייאלצו, בשל איום על ביטחונם, לעזוב את הקווקז, תהיה זאת לא רק טרגדיה אישית של כל פליט ומשפחה, אלא גם חורבן סופי של פזורה זו כתופעת תרבות ייחודית. אני אוהב את דאגסטן מאוד, והנוסטלגיה שלי מביאה אותי לתור אחר צ'ודו ברחובות סנט פטרסבורג ולחלום כיצד אשוב ואראה את ההרים ואת הים הכספי, ואני מאחל מעומק נשמתי לדאגסטן ולכל הקווקז הצפוני שלום ושגשוג.

ד"ר ולרי דימשיץ הוא חוקר יהדות קווקז באוניברסיטה האירופית בסנט פטרסבורג

תרגמה מרוסית: נורית בהיר
תמונה ראשית: ניקולאי בוסיגין