המדרש של המתייוונים

                                                  "סאטורנליה" (ציור: אנטואן פרנסואה קאלט, מתוך ויקיפדיה)

את כולנו לימדו שסיפורו של חג החנוכה הוא סיפורו של ניצחון התרבות העברית על התרבות היוונית, שמתייוונים זו מילה גסה ושהיחס של החכמים היהודים לתרבות היוונית־רומית שסבבה אותם היתה של דחייה מוחלטת. ואולם, מדרש ישראלי שנכתב בתקופה המדוברת מציג מציאות אחרת לחלוטין. לקראת חנוכה, תעביר פרופ' מארן ניהוף סדרת הרצאות בתוכנית "סדר בוקר" על מדרש בראשית רבה - מדרש מוכר שהוא, לדבריה, חידה מוחלטת.

"בראשית רבה הוא מדרש שנוצר כאן בארץ ישראל, כנראה במאה הרביעית־חמישית, ואף על פי שהוא נכתב בעיקר בעברית ובארמית, יש בו המון עקבות של מפגשים בין-תרבותיים. מהקריאה במדרש עולות שאלות רבות: מה משמעות הדבר שמדרש כולל כל כך הרבה יוונית? מה המשמעות לכך שהוא כולל כל כך הרבה הפניות לפילוסופים ולנשים חכמות שהדיינו עם החכמים הגברים? כיצד אפשר בעצם להבין את ההיברידיות של המדרש הזה?

"יש בו, למשל, ציטוטים שלמים ביוונית של פסוקים מתורגמים, שמעידים על הציפייה שקהל הקוראים יוכל להבין את השפה. היוונית אז הייתה במעמד דומה לאנגלית היום, כלומר, היא הייתה שפה שמדוברת בעולם. כמו שאפשר לדמיין שבתוך בית מדרש ישראלי שמתנהל בעברית יצטטו תרגומים אנגליים כדי להבין ולדייק יותר, כך ניתן להבין כיצד החכמים השתמשו בתרגומים היווניים כדי להבין טוב יותר את המשמעות של הפסוקים".

ואיך זה מסתדר עם המיתוס של חנוכה שלפיו בית המדרש העברי היה במאבק עם התרבות היוונית?

"המיתוס של חנוכה הוא באמת מיתוס, כי הסיפור המוכר נוצר אחרי האירועים ההיסטוריים. הסיפור המאוחר, המיתוס של חנוכה, באמת מדבר על התגברות על התרבות היוונית, וההנחה שמלווה אותו היא שהתרבות העברית היא תוצאה של המאבק הזה נגד התרבות היוונית, אבל הדברים הרבה יותר מורכבים מזה. התרבות העברית למעשה נולדה, התפתחה ופרחה, בין היתר, בזכות הדיאלוג עם התרבות היוונית ועם הפילוסופיה היוונית. יש כאן דיאלוג חי ומגוון; בכל דור ודור הגבולות בין התרבויות מוגדרים מחדש. התרבות העברית כל הזמן ערה לשכנותיה, והיא לוקחת מהאוצרות של התרבויות הסובבות אותה. היא מתאימה אותם, מפרשת אותם מחדש וגם מציעה משלה. זהו שיח יותר עשיר ממה שאולי אפשר להבין מתוך המיתוסים על חנוכה".

כולנו למדנו על התייוונות. יש התייחסות למושג הזה? יש שימוש בחומרים מהתרבות היוונית שנחשב ללגיטימי או ללא-לגיטימי?

"עצם השאלה כבר מבליטה את הבעיה במושג "התייוונות", כי הוא בעצם שם גנאי שנובע מהמושג היווני המקביל "הלניטזיין" – לחקות את היוונים. כלומר, היוונים עצמם בעת העתיקה דיברו על כך שיש אנשים שמחקים את המנהגים ואת התרבות היוונית מבלי להיות בעצמם יוונים. והמושג שלנו, "להתייוון", משקף בדיוק את המשמעות של המילה היוונית. וכאן כבר ברור הפרדוקס: עצם המאמץ להתנגד לתרבות היוונית הוא בעצמו חלק מהשיח היווני.

אני חושבת שכל התרבויות השונות, ובהן היהדות, היו באותה תקופה חלק מהעולם הגרקו־רומי, ואי-אפשר לנתק אותן מההקשר הזה. לכן אני גם מציעה לא לשאול האם שימוש בתרבות היוונית הוא לגיטימי או לא-לגיטימי, כי בעצם השאלה המעניינת יותר והקרובה יותר לחוויה של החכמים דאז - היא מה הם עשו עם הרעיונות הללו וכיצד השתמשו בהם. אלו שאלות שעניינו את חז"ל. לדעתי כדאי לנו ללכת כאן בעקבות חז"ל ולהתעניין בשאלות הללו, ופחות בשאלות המודרניות של הלגיטימציה.

יש גם לזכור שהעולם של חז"ל לא היה הומוגני, אלא מורכב מהרבה בתי מדרש שונים בערים שונות, וכאן נכנס לתמונה הפלורליזם של חז"ל כתנועה רחבה וחובקת גישות שונות. אנחנו בהחלט יכולים לראות מהמקורות שלנו שמה שהיה טוב בעיני רב בקיסריה לא בהכרח היה טוב בעיני חברו בטבריה, וההפך. ייתכן שגם בהקשר היווני הגיבו חכמים שונים מכיוונים שונים לרעיונות או למציאות התרבותית שבה חיו; האחד עשה בהם שימוש כזה, והאחר עשה בהם שימוש אחר".

אז מי מסר לנו את חנוכה שאנחנו מכירות ומכירים - עם הנרות, עם המכבים ועם המלחמות?

כנראה שיש שורשים לייסוד החג דווקא במלך הורדוס, שירש את המקום של המכבים והיה מעוניין לבסס חג שהמאפיינים שלו, באופן פרדוקסלי, יחליפו את המורשת של המכבים. כנראה הורדוס התחיל את המסורת של הנרות וגם בחר לחג את היום שבו עלה לשלטון כדי לקשור בין המקדש שהוא בנה לבין השלטון שלו, להחליף בדרך זו את מורשת המכבים. חג החנוכה משמר מסורות שכנראה התחילו אצל הורדוס ובעקיפין ברומא. זה היה חג שלא הוזכרו בו המכבים, והם הוכנסו אליו בחזרה מאוחר יותר, במקורות חז"ל. הורדוס כנראה יזם את הרעיון של חג האורים, חג של אור באמצע החורף. לחג הזה יש מקבילה מדויקת ברומא, שם חגגו את "הסאטורנליה", עם נרות, שבעה ימים באמצע החורף. אנחנו רואים כאן שוב אותו הפרדוקס: דווקא החג שהוא החג לאומי לעומתי - כנגד תרבויות אחרות - משוחח עם הסביבה מעצם היווסדו ומעצם ההגדרה של התכונות שמיוחדות לו.

אנחנו חיות בעולם גלובלי ובמדינה שיש בה הרבה מפגשים בין-תרבותיים ובין-דתיים בתוך היהדות ובין היהדות לדתות אחרות. יש לנו מה ללמוד מהחכמים שכתבו את בראשית רבה על איך לדבר היום עם מי שסובב אותנו?

"כן, בהחלט. אנחנו רואים שתמונת העולם שמשתקפת בבראשית רבה היא של תרבות היברידית שמקיימת שיח עם הסביבה, שמכירה במגוון שפות, ובהן העברית, הארמית, היוונית, ואפילו קצת לטינית, והיא גם יוצרת מפגשים. יש בה שיחות בין חכמים לקיסר הרומי, בין חכמים לפילוסופים. משתקפת שם תמונה של עולם שאינו סגור והרמטי בכלל, אלא דווקא של עולם שמתוך העברית יוצא למפגשים רב-תרבותיים". 

                                                               מתתיהו הורג מתייוון (ציור: גוסטב דורה, מתוך: ויקיפדיה)

האם זה משהו שקרה בעוד תקופות?

"מפגשים דומים מאפיינים את ימי הביניים. אנחנו יודעים למשל שהרמב"ם פרסם חלק מהעבודות שלו בעברית וחלק בערבית, והיה ברור שהקהל היהודי שלו קרא את הערבית והיה מעורה גם בשיח הערבי על הפילוסופיה; והפילוסופיה הערבית בפני עצמה הייתה היברידית כי היא נשענה מאוד על הפילוסופיה היוונית והסורית וקיבלה הרבה מאוד מהרעיונות שלה דרך תרגומים מהעולם העתיק. כך היה גם בגרמניה של העת החדשה. אם נביט על בובר ורוזנצווייג, על המייסדים של חכמת ישראל ועל ההגות המודרנית, וכן על הגיבוש של התנועה הרפורמית - שצמחו כולם בברלין ובסביבותיה - נראה שיח מאוד אינטנסיבי עם הסביבה. על הרמן כהן אי-אפשר לחשוב בלי קאנט, ועל בובר או רוזנצווייג אי-אפשר לחשוב בלי ההקשר של הוגים גרמנים.

אני חושבת שזה גם היופי, האוצר והכוח של היהדות: היכולת שלה כל הזמן להתחדש וכל הזמן לעמוד בחזית החידושים; הכוח להיות בשיח ולהתמודד עם כל המצבים החדשים שהיא פוגשת. היהדות נכנסת לדיאלוג אינטנסיבי עם התרבויות השכנות, ותוך כדי תנועה, היא כל הזמן שומרת על הזהות שלה. אין תופעה דומה בעולם: לדתות מהעולם העתיק שנולדו יחד עם היהדות אין נציגים חיים היום, לדעתי, זה בדיוק הכוח ואולי גם הסוד של היהדות – שהיא כל הזמן מתחדשת ונכנסת לדיאלוג עם הסביבה תוך כדי שמירה על זהותה והגדרתה מחדש.

לכל הפרטים על "סדר בוקר - קריאות רב תרבותיות במדרש בראשית רבה"