קהילות מדמיינות

בשלהי העת העתיקה, בצילה של חברת החכמים (התנאים, האמוראים וממשיכיהם בארץ ישראל), פעלה בגליל חברה יהודית אחרת, בעלת תרבות שונה מזו המוכרת לנו. מסורותיהם של בני אותה חברה התבססו על המקרא, שאותו הם תרגמו להוויית חייהם בגליל, ואת הסיפור המקראי הם קראו כאילו התרחש בסביבתם. הם קידשו בסביבתם מקומות שהם זיהו עם מאורעות מקראיים, שאחד המכוננים שבהם הוא סיפור הכניסה לארץ ישראל דרך מעברות הירדן בהנהגתו של יהושע. על יסוד הסיפור המקראי, למן הכניסה לארץ ועד מות יהושע, נוסח המיתוס המקומי, שבו לימים הוחלפה דמותו של יהושע בזו של רבי שמעון בר יוחאי. פרופסור אלחנן ריינר חקר את תולדות המיתוס המקומי של אותה חברה, שאומנם לא העלתה את מסורותיה על הכתב, אך הן הגיעו לידינו בדרכי עקיפין. לקראת סדרת ההרצאות של פרופ' ריינר, "מערה, אילן, ציון: יהדות הגליל בשלהי העת העתיקה וימי הביניים", שוחחתי איתו על אותם יהודים עלומים, על תרבותם הייחודית ועל השפעתה על יהדות הדורות הבאים.

המסורת היהודית הגלילית היא מסורת שנמסרה בעל פה. כיצד נודע לנו עליה?

חלק חשוב מידיעותינו על ציבור הזה הגיע אלינו בתיווכם של עולי רגל יהודים מאירופה שהחלו להגיע לארץ ישראל בעקבות הכיבוש הצלבני למן אמצע המאה ה-12 והלאה. עולי רגל אלו, שהנודעים שבהם היו בנימין מטודלה הספרדי, פתחיה מרגנשבורג האשכנזי, ר' שמואל בן שמשון הפרובנסלי ומנחם החברוני הצרפתי, נמנים עם המתעדים הראשונים של המסורות הארצישראליות כמכלול. הם עברו את הארץ מקצה אל קצה כעולי רגל ורשמו חלק חשוב של המסורות, שאותם החזירו לארצותיהם, מסרו לבני קהילותיהם, שהתעניינו בכל דבר הנוגע לארץ ישראל, והפכו אותם בהדרגה לחלק מן הידע הראוי להימסר ולהישמר.

לאחר הכלת החומר שבספרות המסעות התברר שנימים דקות קושרות אותו, או חלקים ממנו, למסורות ששרדו בספרות חכמים, כך שהחומר המאוחר יחסית מפלס לנו את הדרך לחומרים קדומים, המרחיבים מאוד לא רק את היקף החומר הידוע, אלא גם את אפשרויות הדיון בו: מסורות, מדרשים, סיפורים שלמים ששרדו, ועוד כהנה וכהנה. מכל אלו מתבהרת מסגרת הזמן האפשרית, כלומר, האפשרות להקדים את התופעות האמורות הרבה קודם לזמנם של עולי הרגל ההם (שהיו המסרנים הראשונים לכאורה, לגבינו), ולראות בהן חלק מאותה תרבות שהספרות התלמודית הייתה המרכיב הדומיננטי שלה. 

מי הם האנשים האלה?

הם יהודי ארץ ישראל שאינם בני בית המדרש; מקצתם היו מן הסתם איכרים ועובדי אדמה. האם ניתן להגדירם כקבוצה אחת ברורה? מסופקני. ייתכן שאליהם כיוונו חכמים בדברים על עמי הארץ, שהגדרתם העיקרית היא שאינם פועלים על פי הנורמות המחמירות שקבעו החכמים לעצמם, אך הגדרה זו אינה כוללת את עולמם התרבותי העצמאי של האנשים הללו, אלא רק את יחסם לחז"ל, ואילו אנו, עיקר ענייננו הוא דווקא עולמם שלהם. בחיבור המסע שהניח אחריו אחד מעולי הרגל הוא מנסה להתמודד עם אמינות מסורותיהם של יהודי ארץ ישראל - אותן מסורות שבהם אנו מדברים - ופורש תמונה מרתקת המלמדת על טיבן של אותן מסורות:

וכן קבלתי אני מבני ארץ ישראל, כאשר כתבתי אני מנחם החברוני הנה מראש ועד סוף. והרואה זה הכתב מאילו הצדיקים הנקובים למעלה, אשר נקבו בשמות, אל יחשדוני ואל יאמרו בלבם, כי למצוא חן בעיניהם כתבתי וכדי להוציא ממון כתבתי, כי גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם כי כן קבלתי מבני מערבא [=מבני ארץ ישראל]. ואם יקשה הרואה ויאמר: 'איככה בני מערבא יודעים כי בני הצדיקים אשר נקברו שם כבר שלשת אלפי שנה'? גם אני הכותב אשיב להם מפי בני מערבא ולא מפי כתבם, כי אותם הדרים היום בארץ ישראל לא גלו מעולם משם עד היום. כי כאשר חרב טיטוס הרשע בן אספסיינוס קיסר בית שיני הגלה קצת מהם וקצת מהם הניח, והן הם אותם מבני בניהם עדיין היום הדרים בארץ ישראל, וקבלו איש איש מאביו מחורבן הבית, ויודעים כל העניין [...]  וכה קבלתי אני מנחם החברוני.

זוהי אפוא המסורת האמיתית, המקורית, בעיני בני ארץ ישראל, אלו שמשפחותיהם מעולם לא עזבו את הארץ, כפי שקיבלו אותה מאבותיהם, ואבותיהם מאבותיהם הם, וכך הם מעבירים אותה הלאה. התנהלותם הדתית של האנשים הללו היא מקומית, סביבתית. עולמם הדתי הוא בסביבתם הקרובה, זו שבה הם ואבות אבותיהם גדלו. כל הגר שם משתתף בעולם הדתי הזה על גווניו, כולל המוסלמים בני המקום. המקומות הקדושים שווים לכול, וגם המסורות קרובות מאוד זו לזו. ישנם מקומות, כמו מירון, שעיקר מסורותיהם יהודיות, מסורות אחרות הן משותפות ומסורות אחרות שהרכיב המוסלמי הוא הדומיננטי בהן. בסופו של דבר, ההוויה הגלילית משותפת לכל הדרים בגליל. ארחיב מעט על דרך התייחסותם לסביבתם, שאותה כאמור הם מזהים עם זירת הסיפור המקראי, בעיקר זה של הכניסה לארץ. הכנרת היא הירדן, שאותו בני ישראל חצו בכניסתם לארץ. שם, על גדות הירדן, נסתיימה שליחותו של משה והחלה שליחותו של יהושע, גיבור הארץ הנושבת, שאותה הוריש לבני ישראל ובה גם נקבר, ״מצפון להר געש״. המרחב שהם חיים בו הוא היחידי המשמעותי, והוא מכיל כול: באר מרים שבכנרת, סמוך לטבריה; קברי השבטים בארבל ("בטבריה יש בית כנסת ואומרין לו שיהושע בן נון כשעבר את הירדן היה מתפלל שם"). טבריה היא אפוא העיר הראשונה בארץ המובטחת שמעבר לירדן.

מהו תפקידם של המקומות הקדושים בפולחן שלהם?

בלב העשייה הדתית, אולי אף בלב סדר היום, נמצא המקום הקדוש. המקום הקדוש הוא קדוש, כפשוטו. עיקר תפקידו הוא זיהוי הקדושה שבתוכו. אין כל זיקה בין המקום הקדוש למוסדות הקהילה כמו בית הכנסת או בית המדרש. הדבר הקרוב ביותר למקום הקדוש הוא מקדש. לא המקדש שבירושלים, אלא עקרון המקדש. הגליל זרוע מקומות קדושים, ואין לתאר את החיים הדתיים בו בלעדיהם. המקום הקדוש מתפקד בחיי היום יום כאתר למצוא בו מזור או השראה, ובימי חג – חגים הייחודיים למקום הקדוש בדרך כלל – הוא משמש מוקד לעלייה לרגל מקומית. הקטע הבא מלמד על משהו מן ההתייחסות אל המקום הקדוש, על מבנהו, ולא פחות מכך, על הציפיות ממנו:

 ובגליל התחתון יש מערה ובפנים היא רחבה וגבוה. מצד אחד מערה של שמאי ותלמידיו ומצד אחד הילל ותלמידיו. ובאמצע המערה אבן שוקעת, אבן גדולה חלולה כמו כוס, ונכנס בבית קיבולה כארבעים סאה ויותר. וכשבאין שם בני אדם הגונים וראו האבן מלאה מים יפים וירחץ ידיו ומתפלל ויבקש מה שירצה. ואין האבן חלולה מתחת כי אין באין המים מן הקרקע אלא נעשה אם אדם הגון הוא, ואדם שאינו הגון לא יראה המים. ואם ישאבו מן האבן אלף כדי מים לא תהיה חסירה אלא מלאה כהוויתו, ואין המים נובעין.

החומרים המיתיים הארצישראליים לא נותרו בגליל לבדו. הם הגיעו עם עולי הרגל למרכזי התרבות היהודית בגולה והשפיעו עליהם בדרכם. כך התהוותה מרכזיותה של מירון בתודעה היהודית לדורותיה - תחילה בגליל, ולמן המאה ה-16, בהדרגה, בכל מקום. דוגמה אחרת, מעניינת לא-פחות, היא השימוש שעושה הזוהר בחומרים הללו. סיפור המסגרת הזוהרי כולל מוטיבים רבים שמקורם בסיפר הגלילי, שהחשוב שבהם היא דמותו של רשב"י עצמו, המשמש תחת יהושע דמות של מייסד. צריך לזכור שאין מדובר ברשב"י התנא, אלא ברשב"י המיתי, פרי עולמה של אותה תרבות שבה אנו עוסקים. הוא שטיהר את טבריה וייסד 24 בתי כנסת בגליל. רשב"י זה הוא עמוד התווך העיקרי של ספר הזוהר.

לכל הפרטים על סדר בוקר "מערה, אילן, ציון: יהדות הגליל בשלהי העת העתיקה וימי הביניים" עם פרופ' אלחנן ריינר