סימני שאלה רבים מרחפים מעל דמותו של פנחס ליטבינובסקי, מגדולי האמנים הישראלים. בזמן שהכנו את התערוכה וחקרנו את חייו, מיעוט יחסי של הסקירות והביקורות על יצירתו העלה שאלות מסקרנות. למה מורשתו האמנותית של ליטבינובסקי לא נחקרה באופן מעמיק דַּיּוֹ? האם הסיבה לשתיקה הזו היא התבודדותו, או שמא מורכבות גוף העבודות שלו? האם הוא נסוג בכוונה מעין הציבור כדי לאלץ אל המבקרים להחליט בכוחות עצמם אם הוא אקספרסיוניסט, קוביסט או משהו ייחודי לחלוטין?
אולי הוא העדיף את הבידוד שבסטודיו שלו, עם מוזיקה רועשת המתנגנת ברקע, כי בשתיקה יכלה אמנותו לדבר בקול צלול וברור? אולי סירובו לתת כותרות ליצירותיו נועד לומר לנו ששחרור האמנות מאילוצים מילוליים עוזר לה לפרוץ גבולות ולדבר על המצב האנושי – אושר, עצב, כמיהה – בלי מחסומים שפתיים? והאם ייתכן שליטבינובסקי בחר לצייר את דמויותיו כפי שצייר אותן – בלתי מזוהות, מטושטשות או חסרות פנים – כדי להציג ארכיטיפים אוניברסליים: הנווד, החולם, המחפש? כדי שהאלמוניות שלהן תעזור לצופים להשליך את סיפוריהם האישיים על הקנבס, וכדי שזהותן המעורפלת תבליט את הפנימי על פני החיצוני ותהפוך למטפורה לחיים – לחקירה של הקיום השוכן מעבר למוחשי?
מובן שיש אפשרות נוספת. אולי כתביו של ליטבינובסקי – כמו כתב היד של מארק רותקו, “The Artist’s Reality”, שהתגלה בדפים צהובים מתפוררים זמן רב אחרי מותו – עדיין מסתתרים איפה שהוא. הייתכן שיש מטמון של מכתבים, יומנים או כתבי יד שמחכה להימצא בארגזים מאובקים על מדפי העץ הישנים?
ועד שיימצאו: מה אנחנו יודעים, או יכולים להסיק, על שנותיו הפורמטיביות של ליטבינובסקי: על מפגשים עם מאסטרים, על השפעות מוקדמות שעיצבו את סגנונו הייחודי – על חיפושו אחר אמת פנימית?
המאמר הזה מבוסס על פרקים מתוך חיבורו של דוד רוזנסון: לגלות מחדש את העבר, למען העתיד: תערוכת פנחס ליטבינובסקי, שפורסם במקור בקטלוג התערוכה הזמין לרכישה כאן>>
לעמוד הראשי של התערוכה באתר לחצו כאן>>
תמונה ראשית - פנחס ליטבינובסקי \ לא מתוארך, שמן על בד, 148X100
