מתוך החשכה

כאילו היינו דף שנתלש מספר מהמאה הקודמת, אני רצה עם ילדיי למקלט של השכנים, מפחד ההפצצות. תינוקת בת ארבעה חודשים עטופה בשמיכה בידיי; בן ה-11 נושא את בת השלוש; בת התשע סוחבת שקית עם חפצים הכרחיים לתינוקות. את השיעור החשוב ביותר בחייהם למדו ילדיי באישון לילה כשנתלשו ממטותיהם החמימות: מהי דאגה וחרדה ליקר לך מכול; איך מרגישים אהבה כשהיא נתלשת ממקום המבטחים שלה; איך היא רועדת בחשכה ובו בזמן מתחזקת. כאילו כל העולם, כולל השמיים המהבהבים בצהוב-יירוטים, יוקד את האהבה הזאת.

הדברים הרועדים בלילה נשכחים כשבא האור. המריבות הקטנות, הוויכוחים, הקנאות – כל אותה קטנוניות יומיומית קונה לה אחיזה במציאות נורמלית, ושלנו עדיין מתחזה לכזו. לפעמים אני מדמיינת איך באמצע ריב קולני, מתובל במילים עסיסיות, פורצת אזעקת חירום. צופר עולה ויורד, מתחנן שיפסיקו: ״עוד 40 שניות, והעיר מתהפכת עליכם״. לפעמים אני מרחיקה לכת ורואה בעיני רוחי איך טיל פוער בור באדמה, איך ההדף מזעזע את החלונות, איך הכול מתפשט מהחומר – ורק האהבה נשארת, ערומה ומזוקקת, מכוסה עפר ואפר אך זוהרת - ובלבד שיחדלו מהמריבה הקולנית.

הסכנה מחדדת אותי, את גבולות הקיום שלי. אני מציירת מעגל סביבי וסביב ארבעת ילדיי ומתפללת עליהם, דרוכה. אני במצור כפוי מבחירה. אביהם הלך אל המלחמה, ואני מסתפקת במועט שהוא יקר ערך. הארעיות והמקריות נהפכות לשכנות קרובות. ארעיות קופצת לבקש קילו סוכר; מקריות מבקשת שאכנס לביתה כדי לבדוק אם היא באמת הוציאה את הטוסטר מהחשמל. אתמול היא שכחה. בערב, אנחנו שואפות יחד אוויר הרים ועשן סיגריות. אתן זוכרות איך היה לפני המלחמה? אנחנו מתרפקות על העבר הלא-רחוק, שבו עוד לא היינו קרובות כל כך ורק הנהנו לשלום זו לזו. ההווה חי וחד כפי שמעולם לא חווינו אותו. אז ככה מרגישים כשחיים? הירח מטיל את צלליותינו ארוכות וגדולות, ואנחנו צוחקות לתוכן מילים שמשעשעות אותנו: תוכניות, טיסות, הופעות.

כמו נערת גומי גמישה, אני מתאימה את ציפיותיי מהיום: לקנות חלב וביצים; לא לצעוק על הילדים. ואם הן נענות, אין מאושרת ממני. כמה מעט, כמה הרבה. וכך גם מחר. כמה הרבה, כמה מעט. החלום הרחוק נגוז ובו-בזמן נהיה למציאות יקרת ערך, כמו לחם שחור וחמאה, כמו ילד מקולח במיטה. אני כבר לא רוצה להיות משהו גדול בעולם לכשאגדל, אלוהים היקר, תן לי רק להריח את ריחה התינוקי של בתי, לשמוע את מלמולי יניקת החלב. זו בקשה קטנה, נכון? אתה מסוגל למלא אותה, כן? אה, זה נחשב הרבה היום? לא נורא, אני בטוחה שזה בכוחותיך. אני מאמינה בך. כשאני מרגישה שהוא עייף, אני מעודדת אותו בשיחות מוטיבציה קטנות, משתמשת בכל מיני דברים שלמדתי בסרטוני העצמה עם נופים יפים שלבטח לא אראה בקרוב, והוא מקשיב, ועפרי ממלמלת, וריח השמפו נישא באפנו. זה באמת הרבה, הוא אומר ונרדם.

קראתי איפשהו שהגחליליות נכחדות בגלל האור. אין בהן צורך. כל שנשאר לי לתהות, באפלת הלילה הארוך הזה, זה האם האנשים ייכחדו בגלל החושך? ואולי, מי יודע, אולי יהיה זה דווקא החושך שיזכיר להם מהי אהבה נרעדת וכיצד, לרגע אחד, היא מהבהבת ומתחזקת. אולי בכל זאת תהיה לנו תקנה.

בתאל קולמן, 39, משוררת ועיתונאית ורכזת תוכניות כתיבה בבית אבי חי. אם לארבעה ואשה לטובאל