מבעד לדמעה

חזרתי לדבר עם ריבונו של העולם בשמונה באוקטובר 2023. בשבעה עוד הייתי באלם. בשבעה עוד בהיתי בחתולים המפהקים שהתהלכו בהיכלי הימ"ח של מחנה עופר והביטו באלפי האנשים הצעירים שנהפכו לחיילים וחתמו על נשק ועל קיטבג ועל חוטי שפצור ועל געגוע. קינאתי בחתולים בשבעה, על שאין בהם אימה ועצב ואין להם התבונה לא-להבין, כמו שלא הבנו אנחנו, את הזוועות שצרחו אלינו ממכשירי הטלפון שלנו צרחות חדשות שלא הכרנו; ואין להם הדעת לדעת שהיה חג ואיננו עוד; ואין להם גבול ולאום; ואין להם עשו ויעקב; ואין להם ישמעאל ויצחק; ואין להם הגר ושרה; ואין להם שעה גדולה שצריך להיות גדולים לקראתה; ומותר להם להיות קטנים ועייפים וחתולים ורעבים נורא.

*

חזרתי לדבר עם ריבונו של העולם בשמונה באוקטובר. לזכותי ייאמר כי לא הייתה לי ברירה. התפילה אליו הייתה חזקה ממני. כל הימים האלה היו חזקים ממני, ונדמה כי לא הייתי יציב מספיק באמונתי לא-להאמין ולא הייתי יציב מספיק בהתעקשותי לא-להתקשר. הרי החלטתי לא להתקשר יותר, והינה, התקשרתי. ולא עזרו לי הידיעות הקדומות והידיעות החדשות. ולא עזרה לי הפרידה המודעת מדעת. ולא עזר לי הספק הגדול בקיומו, התהייה אם בכלל ישנו, ואם ישנו, האם הוא בכלל שומע. גם התובנה המתפלפלת של הימים החבושים בכיפה שנשרה לא עצרה אותי; הלמידה מרובת השעות וכוסות התה בבית המדרש הרחוק שבו היינו שואלים בנינוחות אלו את אלו מהי תפילה בכלל ומהי אחריות האדם ומהי משמעות הבחירה והאם אלוהים הוא משהו או מישהו והאם הוא יכול להשתנות והאם הוא יכול לא להשתנות ומהם הרחמים. דבר מזה כבר לא היה חשוב. שום דבר, שום דבר לא הצליח לעצור אותי מלכרוע ברך ולומר: אלוהים היקר, מה נסגר. מה נסגר. מה נסגר. תעשה משהו, אלוהים היקר.

באחד הלילות נפל החשמל בבסיס והתעוררתי לחושך מוחלט. לא יודע מה העיר אותי – החושך המוחלט או השקט שנוצר בבת אחת, כשכל מכשירי החשמל כבו. קמתי מהמיטה ויצאתי החוצה. הוצבנו בבסיס על גבעה גבוהה בבנימין שהרוחות שרקו בו ביום ובלילה; שהרוחות שרקו בו גם על הדגלים של גולני, שהוסיפו להתנופף ברחבי המוצב שבועות ארוכים אחרי שחיילי גולני עצמם כבר לא היו בו. הם ירדו דרומה לעזה, ואנחנו באנו להחליף אותם שם. וגם בחושך המוחלט הכול המשיך לנוע מהרוח. הדגלים וחוטי החשמל ודלתות המתכת של מתחם השירותים והאנטנות המונחות על חדר החמ"ל ועל ג'יפ החפ"ק ועל האפלה המעורפלת. הכול המשיך לנוע ברוח.

*

בוקר אחד נסעתי לבקר את הוריי ביישוב הסמוך. הכול היה עדיין דחוס וראשוני ומלא בהלם. הכול היה עדיין טרי וחדש ומדמם. כל הדרכים וכל המקומות וכל הרגעים וכל הדאגות היו רק מה שקרה, ושום דבר אחר לא היה חשוב. עוד לא יכולנו לחשוב על אסקפיזם או על אמנות או על יופי או על חן הסתיו המגיע לסופו או על מילים. עוד לא יכולנו לחשוב על מילים. בכניסה ליישוב הניחו בטונדות חדשות ומכוערות, ושלושה חיילים שונים בדקו מי אני. אחר כך, בעלייה ליישוב, שמעתי ברדיו עדות של ניצולה מאחד הקיבוצים וחשבתי: היא בגיל שלי; היא אימא; היא כמעט מתה; זה קרה לה פה; זה קרה לה עכשיו; זה קורה לנו, בימינו אנו. החניתי את המכונית ונכנסתי פנימה במדים. רק אימא שלי הייתה בבית. היא הציעה לי עוגה וכביסה וכרית ושמיכה ושאשב לשתות ושאשב לבהות ושאשב רגע. ישבתי רגע. הנשק מונח תחתיי. תקרת בית הוריי בהירה מעליי. אני רוצה לומר, ואני לא אומר. גם אימא שלי רוצה לומר, והיא לא אומרת. אני דומע, והיא דומעת. כמה שנים לא בכיתי מול אימא שלי ככה.

*

קורה שאדם נופל לבור חשוך ולוחש פתאום לאימו, ואימו בכלל רחוקה כל כך ממנו, והוא בוגר ויודע ויכול לבדו. בכל זאת יוצאת לו אמו. החושך סוגר עליו מאד, הימים כבדים ונוקשים. ובאפלה העמומה יוצא לו האלוהים.

צבי בן מאיר, 38, גר ברמת גן. רומן הביכורים שלו "מי שסוכתו נופלת" יצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד