סימון וייל: הפילוסופית שמצאה משמעות בסבל

                                                                                             סימון וייל (מתוך: ויקיפדיה)

סימון וייל היא אחת הדמויות יוצאות הדופן בעולם המחשבה המערבי, פילוסופית שחייה היו מאבק מתמיד בין הגוף והרוח ונעו על הצירים שבין מחשבה עמוקה למעשה ובין חיפוש אחרי אמת וצדק לסבל והקרבה אישית. במקום ליצור לעצמה קריירה אקדמית של פילוסופית מבטיחה, בחרה וייל לעבוד במפעלים לצד הפועלים; ללמוד מהם על עוני, על סבל, על ציות ועל עבודה ולהפוך את חוויותיה לפילוסופיה שנובעת מתוך הדברים עצמם.

וייל, ילידת פריז 1909, גדלה במשפחה יהודית אינטלקטואלית, אך מהר מאוד סטתה מהנתיב המצופה. היא סירבה להסתפק בהצטיינות אקדמית ושאפה לחיות בתוך העולם, ולא מעליו. בצעד יוצא דופן לאישה במעמדה, שהגיעה למקום הראשון בכיתה בלימודי פילוסופיה ולוגיקה והותירה לסימון דה בובאר את המקום השני, היא בחרה לקחת הפסקה של שנה מההוראה ולעבוד בבתי חרושת כדי להבין מקרוב את מצוקת הפועלים. זה לא היה "מחקר שטח" גרידא. העבודה השוחקת, הימים הארוכים והמפגשים עם עולם הניצול והעוני חשפו אותה לאמיתות על כבוד האדם שלא הייתה יכולה ללמוד דרך ספרים בלבד. וייל לא הייתה רק עדה לסבלם של אחרים; היא חיה אותו.

החוויה הזאת חרטה עמוק בתודעתה את רעיון הכאב והסבל ככוחות מעצבים. בעיני וייל, סבל אינו רק דבר שיש להימנע ממנו; הוא מהות קיומית שמאפשרת לאדם להגיע לשיאים רוחניים ומוסריים. בעיני רבים, רעיון זה נשמע פרדוקסלי, אפילו פרובוקטיבי, ואולם, וייל האמינה, אולי יותר מכל הוגה אחרת במאה ה-20, שדווקא מתוך שפלות, עוני וכאב יכול האדם להתעלות. היא שאפה לחלץ מתוך הסבל משמעות, ולא נכנעה למחשבה שהחיים החומריים הם השיא.

ספרה הידוע ביותר, "הכובד והחסד", מסביר את האופן שבו היא תופסת את החיים. בעיניה, החיים הם מאבק בין כוח המשיכה הארצי – זה שמושך אותנו כלפי מטה, לתוך עולם החומר והתשוקות – ובין החסד האלוהי, שמסוגל להרים אותנו למעלה. אם אדם מצליח לשחרר את עצמו מהכבלים הללו, טוענת וייל, הוא יכול לחוות חירות רוחנית אמיתית.

החיים של וייל הם סיפור של מחויבות קיצונית לרעיונותיה, עד כדי כך, שאלבר קאמי אמר עליה כי היא "הרוח הגדולה היחידה של זמננו". בשנת 1943 אובחנה וייל בשחפת ונדרשה לנוח ולאכול היטב, אך מטעמים של סולידריות ואידיאולוגיה, היא צמצמה את התזונה שלה למה שהיא האמינה שהאנשים בצרפת הכבושה אוכלים. לעיתים קרובות סירבה לאכול כלל. החוקרים דנים בשאלה האם אכן הייתה זו אידיאולוגיה או שמא ההרעבה העצמית הייתה תוצאה של מחלה. כך או כך, חלשה ומורעבת, נפטרה וייל בגיל 34 בלבד, מותירה מאחוריה הגות אינטנסיבית, מבריקה ורחבה.

וייל אינה דמות ההוגה האקדמית הטיפוסית. היא התעקשה שההגות שלה לא תישאר בין דפי הספרים, אלא תעבור דרך הגוף, דרך החוויות האמיתיות ביותר של החיים – הסבל, המאבק והכאב. אולי בשל כך רעיונותיה מהדהדים גם היום, והפילוסופיה שלה נותרת ייחודית בנוף ההגות של המאה ה-20: הגות שהיא לא רק פרי של חשיבה, אלא של חיים שלמים שהוקדשו לשאלה איך אפשר באמת להיות אנושי בעולם של סבל וחוסר צדק.

להאזנה לפרק "סימון וייל: כל אדם זועק בדממה להיות נקרא אחרת" לחצו כאן