בן גוריון: פנים רבות לו

כשלוש שנים לפני שאנדי וורהול פרסם ב־1963 את סדרת "פלאש" – חקירה אמנותית של רצח קנדי ושל משפחת קנדי בכלל – ושנתיים לפני שהציג את "דיפטיכון מרילין" (1962), ההדפס המפורסם שבו הונחו זה לצד זה 50 דיוקנאות של מרילין מונרו, חציים צבועים וחציים בשחור לבן, הציג האמן פנחס ליטבינובסקי לראשונה את סדרת דיוקנאות בן גוריון שלו. כמו וורהול, ששב וצייר נשיאים ודמויות פוליטיות או אייקוניות, גם ליטבינובסקי חוזר ברפטטיביות על אותה הדמות האייקונית. וכמו אצל וורהול, הצופה עומד מול היצירה בתחושת חוסר נוחות מסוימת. האם הסדרה הזו נועדה לפאר את הדמות או דווקא ללעוג עליה? האם מדובר באובססיה? אם כן, מאיזה סוג?

"מבטו של ליטבינובסקי אינו מבט נוסטלגי", אומר אוצר התערוכה עמיחי חסון. "בן גוריון שימש ראש הממשלה בזמן שצוירו הדיוקנאות, בשנות ה־50, ואף בשעה שהציג שלושה עשר מהם בתערוכת היחיד שהעלה ב־1960. ליטבינובסקי, סרבן ראיונות נודע, נמנע מלהסביר את סיבת החזרתיות על דמות זו במיוחד. האם מדובר בניסיון לייצור איקוניזציה של אבי האומה מתוך הכרה בגדולתו? או שמא דווקא שליטתו הדומיננטיות של בן גוריון היא שעוררה את חושיו האינדיווידואליסטים של האמן, שביקש להביע מחאה אמנותית דרך שינויי הצורה של המנהיג?".

סדרת הציורים של בן גוריון נעים בין שפות אמנותיות שונות – החל מדיוקנאות בסגנון ריאליסטי מדוקדק ומלא פרטים ועד להפשטה כמעט מוחלטת, שמותירה מפניו של בן גוריון קווי מתאר בודדים מלאי אופי. חסון מסביר: "דרך עבודות אלו מדגים ליטבינובסקי לא רק את פניו השונות של 'הזקן', אלא בעיקר את יכולתו כצייר שהתפתח מהסגנון הריאליסטי־אקדמי אל עבר התנסויות משחקיות בהתפשטות כתמי הצבע ופירוק הצורות והקווים".

ליטבינובסקי התפרסם כצייר דיוקנאות מרשים ומוכר, הוא צייר את גולדה מאיר, חיים וייצמן, נשיאי ארצות הברית ג'ון קנדי והארי טרומן, הרב אברהם יצחק קוק, חיים נחמן ביאליק, חנה רובינא, רבנים חסידיים שונים ורבים נוספים. למעשה, ליטבינובסקי נודע בשם "צייר הדיוקנאות הלאומי" ודיוקנאות מעשה ידיו הוזמנו ממנו על ידי מוסדות המדינה כמתנות לאורחים חשובים. אך דבר מכל אלה אינו יכול להסביר את עשרות (!) הדיוקנאות של בן גוריון שצייר. דיוקנאות אלו מציגים פנים רבות של ראש ממשלת ישראל הראשון: רציני, ממזרי, זקן, חכם, משעשע.

במאמרה "ליטבינובסקי: מאסטר מודרניסט" שמופיע בקטלוג התערוכה, מציעה בת־שבע גולדמן־אידה לראות בבחירתו של ליטבינובסקי לשוב אל דמותו של בן גוריון ניסיון לגשר בין הציונות למודרניזם: "לעיתים רחוקות בלבד עסק ליטבינובסקי בסוגיות של ציונות. אבל דיוקנאותיו הרבים של דמויות פוליטיות, המופיעים לפעמים – כמו במקרה של דיוקן בן גוריון – כסדרה, מביעים את רצונו לגשר בין הביטוי המודרניסטי והאידיאלים הציוניים".

ליטבינובסקי הגיע לישראל פעמיים. הוא נולד למשפחת סוחרים יהודית־דתית בשנת 1894 בעיר נובוגאורגייבסק (באותם הימים האימפריה הרוסית, וכיום אוקראינה). בשנת 1912 קיבל מלגת לימודים לאקדמיה לאמנות באודסה, שם פגש את בוריס שץ, שהציע לו לעבור ללמוד בבצלאל בירושלים. בעקבות המפגש עלה לארץ ישראל, אך פרש כעבור זמן קצר מהלימודים. בשובו לרוסיה החל ללמוד באקדמיה לאמנות בפטרוגרד. וכך, בשנת 1919 עלה ליטבינובסקי בשנית לארץ ישראל על האונייה רוסלאן, שהביאה איתה את אחד הגלים החשובים ביותר של העלייה השלישית, עד כדי כך שהיא כונתה לימים "המייפלאואר הציונית". על הסיפון של רוסלאן שב ליטבינובסקי לתקופת חייו השנייה בארץ, יחד עם המשוררת רחל בלובשטיין ששבה ארצה עם שחפת לאחר שנתקעה באירופה בשנות המלחמה. איתם עלו ארצה ההיסטוריון יוסף קלוזנר, המשורר יונתן רטוש, מנהל בית החולים הדסה ד"ר חיים יסקי שנרצח לאחר מכן בשיירת הרופאים, מייסדיה לעתיד של האקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים, חברת הכנסת הראשונה רחל כהן-כגן (החתומה על מגילת העצמאות), אביו של חיים גורי, אימו של יצחק רבין ועוד יוצרים ומייסדי תרבות רבים.

ליטבינובסקי חי בירושלים רוב חייו, אך היה גם איש העולם הגדול. הוא הרבה לשהות באירופה ובארצות הברית, שם פגש בעבודותיהם של ז‘ורז‘ רואו, סזאן, מאטיס, פיקאסו, מירו והציירים מאסכולת פריז. בהשפעתם, עבר סגנונו האמנותי תמורות במהלך השנים: מקונסטרוקטיביזם ואימפרסיוניזם הרוסי בתחילת הדרך, דרך מגמות מודרניסטיות ואקספרסיביות ועד להפשטה צורנית וצבעונית בתקופת חייו האחרונה.

ליטבינובסקי נהג לתת ליצירות שלו לדבר בשמו, הוא לא נתן להן כותרות, והחלוקה שלהן לסדרות נעשתה בדיעבד על ידי האוצרים של התערוכות והקטלוגים. גם היחס שלו לציונות בא לידי ביטוי צבעוני ומרתק דרך יצירותיו. מלבד סדרת בן גוריון העשירה והמסקרת, הוא צייר את הנוף הארצישראלי בסדרות רבות, בחן שוב ושוב את מוטיב הגמל והחמור, את היהודים והערבים ואת בגדיהם הצבעוניים, את הרבנים, האותיות העבריות, המוזיקה היהודית והסימבוליזם היהודי.

לאחר מותו נשארו בעיזבונו של פנחס ליטבינובסקי למעלה מ־ 6,000 עבודות בסטודיו בירושלים, העיזבון עבר תלאות רבות לאורך השנים, ששיאן בהשמדה מסיבית שצמצמה את אלפי העבודות לכדי כמה מאות נבחרות. הפער בין יצירתו העשירה כל כך ובין שתיקתו היחסית ביחס ליצירתו ולפרשנויותיה, מכריחה אותנו כצופים להתמודד עם האמנות בשפתה שלה, לעמוד מול הרשמים הצבעוניים, הרכים לעיתים והקדחתניים לעיתים אחרות, ולתת לישראל הצעירה של ליטבינובסקי לומר את דברה באופן בלתי אמצעי, בשפה של צורה ושל צבע.


בן גוריון\ פנחס ליטבינובסקי

תמונה ראשית: איור של בן גוריון\ פנחס ליטבינובסקי