"אנחנו עם של שוברי קירות": ג'קי לוי בשיחה עם רוני קובן

"אני מאמין שעופר יחזור, אני לא יכול שלא להאמין שעופר יחזור. אני לא אגיד שאין לי סיוטים בלילה, אבל עופר יחזור", אומר ג'קי לוי לרוני קובן במסגרת סדרת הריאיונות "האור בקצה" של בית אבי חי כשנשאל על עופר קלדרון, קרוב משפחתה של אשתו. "והשאלה היא אם אנחנו נחזור. אני לא רוצה לחזור לאותו המקום; אני רוצה לחזור למקום שבו אנחנו אמורים להיות; אני בספק אם היינו בו אי פעם, ואף על פי כן, אני משתמש במילה 'לחזור', כמו חזרה בתשובה – מושג מוזר שמשרטט טופוגרפיה דמיונית. אם לא נהיה חברת מופת, לא נהיה, וזה פשוט מכיוון שאנחנו, בדי.אן.איי שלנו, לא מתוכננים לבינוניות. אנחנו לא מתוכננים לקטנוניות. אנחנו רועדים כשאנחנו כופים על עצמנו חיי קטנות, חישובים קטנוניים. אנחנו פורחים כשאנחנו נהיים לארג'ים. אנחנו נצטרך ללמוד לעשות את זה."

לוי נמנה למרבה הצער עם קבוצת משפחות החטופים. בשבעה באוקטובר נרצחו קרובותיה של אשתו נעם – כרמלה ונויה דן, וקרובי משפחתם, עופר קלדרון וילדיו סהר וארז, נחטפו. סהר וארז שוחררו בעסקה לאחר 54 יום, אך עופר עודנו שבוי בידי החמאס.

"לאט לאט מגיעות השמועות", הוא מספר על בוקר השבעה באוקטובר, "והדברים הכי נוראים מתרחשים בקבוצת הוואטסאפ המשפחתית, כשכל סניף ניר עוז – שזה, תכלס, חצי מהמשפחה של נעם... אין דרך לתאר את זה שאתה רואה בלייב וואטסאפ של בת דודה אהובה אומרת 'חוטפים לי את הילדים'. אתה אומר לעצמך, 'רגע, מה אני קראתי עכשיו? זה קורה עכשיו?', וכרמלה מפסיקה לענות. כרמלה, שרגע לפני כן מרגיעה את הדס, נעלמת ונאלמת."

"ואנחנו הופכים להיות משפחות החטופים, ועדיין לא יודעים שאנחנו חלק מהטייטל הזה שילווה אותנו, עם כל הקונוטציות, הפעילות, וכל מה שזה אומר בכל השנה הזאת. אגב, אני פתאום מוצא את עצמי כ'משפחת חטופים' מכיוון שהמעגל הראשון לא עמד על הרגליים. היה ברור לגמרי שמי שנמצא במעגל הראשון לא הולך לתפקד: לא הולך לענות לטלוויזיה היפנית, לא הולך להיפגש עם בורל או לדבר עם גל הירש – הוא בקושי נושם – אז אני מוצא את עצמי חלק מהעניין הזה, מה גם שאני מאוד מאוד מחבב את עופר קלדרון."

מישהו לוקח פיקוד ומדבר איתכם מהמדינה?

"כלום. אין מדינה. גם אנשים שהיו בתוך התופת חוו היעדר של מדינה, שזה מה שהתפתח ברבות הימים למילה 'הפקרה'. זה לא אומר דווקא, כי אני שומע אנשים היום מתלוננים, ואפילו הייתי אומר תוקפים את המילה 'הפקרה', כאילו מגולמת בה טענה שהדברים נעשו בזדון או מתוך רשעות. לא, לא. אני לא מרחיק לכת עד כדי כך. הייתה שם הפקרה, מכיוון שמי שאמור לתפעל את המדינה הזאת היה עסוק בדברים אחרים. המבט הופנה לכיוון הלא-נכון פעם אחר פעם – וזה ממשיך עד עכשיו.

"זה מתחיל מהצורך להקים מטה כי אין מדינה. המטה קם מלמטה. הלכנו להכיר את האנשים. אנשים באו בגדול כדי להתחיל לצבור מידע. כשאתה שואל 'האם מישהו מהמדינה טילפן לזה?', הכוונה היא: האם מישהו מרכז את גודל השבר? האם מישהו בונה רשימה של כל מי שחסר? האם יש להם שמות? מספרי טלפון של המשפחות? גם זה לא היה. כל זה קרה מלמטה, ובשביל זה הוקם המטה.

"כשהגענו לתל אביב, למגדל המוזיאון, כבר היו שם ארבעת אלפים מתנדבים. המון אוכל. אני רואה אנשים מתקרבים לפינת הקפה, מתמוטטים ומתעלפים. ובאים אנשים, נרשמים, ואתה יודע שבימים הקרובים אנשים שהכרת ושוחחת איתם ייפרדו בצער מהקבוצה ויגידו: 'קיבלנו הודעה, זיהו את הקרוב שלנו, אנחנו כבר לא במשפחות הנעדרים'. זו הייתה הדינמיקה של הימים הראשונים.

"ואז, כשמספר ימים לאחר מכן התברר לנו שבזמן הזה כבר הספיקו להקים פורום מקביל, וכשבדיעבד אני שומע אנשים שמגנים על הקמת הפורום כי מותר להביע דעות אחרות, אני אומר: שיקום פורום מקביל – מותר להם להביע דעות אחרות. אבל מי חשב על להביע דעות? אנחנו באנו כדי לרכז אינפורמציה, כדי לסייע לאנשים לדעת מה קרה למשפחות שלהם, ולמשרד הפנים – להבין מה קרה. אבל זה השבר הגדול שלי: כשמישהו מלמעלה אמר למשפחות שהוא איתר כחובשות כיפה – כיפה גדולה משלי – 'אל תצטרפו אליהם. מה שקורה שם הוא פוליטי'. וזה קרה כבר בימים הראשונים. ושם השבר הגדול.

"זה אחד הסיפורים שהכי קשה לי לספר. יוסף סידר הוא חבר טוב ובמאי קולנוע מעוטר. יום אחד הוא מרים אליי טלפון ואומר: 'תקשיב, אני לוקח את שולי רנד, ואנחנו יוצאים לצלם סדרה של סרטונים קצרים שיתנו פרצופים לחטופים; שיבינו מה קורה, מה עומד מאחורי השמות האלה'. זה ממש קורה בהתחלה. אני אומר לו: 'יופי, בהצלחה'. אז הוא אומר לי: 'לא, אני צריך את העזרה שלך. אני צריך שתביא לי אנשים'. ואני לא מבין מה הוא רוצה, כי יש לי רשימה של מאות. ואז הוא מסביר לי שהיו סקרי עומק שמלמדים שיש בעיה לחלק גדול מהאוכלוסייה בישראל לגלות אמפתיה לסיפור הזה של החטופים.

"יש לזה שתי סיבות: הראשונה היא כמות ההרוגים, שגרמה בימים הראשונים לאנשים להגיד: 'אצלכם רק נחטפו, השבח לאל'. והסיבה השנייה היא שמתחיל להיווצר דיבור בחוגים מסוימים, שבעצם כל החטופים האלה צבועים בצבעים מאוד מסוימים, שאפשר, בקונטקסט של הוויכוח הקודם, לשייך אותו איכשהו למילה הגסה 'קפלן'. הם כולם קיבוצניקים, 'ישראל הראשונה', 'פריווילגים אשכנזים', גברים עם קרחת, נשים עם קעקועים. אז הוא אומר לי: 'אני צריך ממך אנשים אחרים׳, ואני מנסה להבין למה אנחנו מדברים על זה?! מה נהיה לנו? השבר הוא בלתי-נתפס."

אני לא אשכח שכמה חודשים אחרי שבעה באוקטובר, ישבתי עם חבר ילדות שלי, והוא אמר לי: ״הבושה על זה שנטשנו אותם, זה ייצרב בנו לתמיד. עכשיו אנחנו יודעים שאם יחטפו אותנו, לאף אחד פה מסביב לא אכפת. זאת לא המדינה שגדלתי בה, ככה לא חינכו אותנו״. והחבר הזה שלי, שהוא באמת מלח הארץ, לקח בקיץ את אשתו ואת בנותיו, והם גרים בכרתים. וזה זה – לא הפחד מגוג ומגוג או מנסראללה, אלא הוא הרגיש שאם זה מה שאנחנו עושים, לחטופים שלנו, לחיילות שלנו, לתצפיתניות שנרקבות שם, אז אין לנו תקנה.

"אני חושב שהוא טיפה נחפז, כי יש פה באמת שתי חוויות. אנחנו חיים במסך מפוצל לגמרי. יש את החוויה מול מה שמכונה הדרג הנבחר, הדרג המדיני, שהוא באמת הוכיח חידלון שלא היה כמותו. ומצד שני, יש את המילואימניקים, את הלוחמים, את המתנדבים. הייתי השבוע באופקים וחזרתי ממנה נפעם. פגשתי עיר שבה, כשאתה הולך למספרה, לבנק או לחנות הפיצוחים, האנשים שעוברים מולך ברחוב הם אנשים שאשכרה חירפו את נפשם כדי להציל את המשפחה שלך. אתה מבין את החוויה היומיומית של תושב אופקים?

"כשאני גדלתי בבת ים, היה לנו את גן הגיבורים, הייתה בריכת הניצחון בחולון, הייתה כיכר כזאת ואחרת, אבל לא היה לנו מושג מי הגיבורים. אף פעם לא שאלתי את ההורים שלי על שם איזה גיבורים נקרא גן הגיבורים. ילדים שגדלים עכשיו באופקים יודעים בדיוק אבא של מי זה הגיבור ההוא שעל שמו נקראת הכיכר ואיפה הבית של רחל. אין אחד שלא יודע איפה גרה רחל, וקשה נורא להגיד את המילה 'עוגייה' באופקים. זה כמו להגיד 'פצצה' בדימונה – זאת מילה טעונה, נכס אסטרטגי לאומי. אז יש פה באמת שתי חוויות שהן מנוגדות דיכוטומית אחת לשנייה, ואני בוחר לבחור בטוב. אני בוחר באמונה שהעתיד של המקום הזה יוגדר וישורטט על ידי האנשים שיחזרו מהמילואים, ולא על ידי אנשים שכל מי שמקיף אותם זה יועצים אסטרטגיים ויועצי תקשורת."

המציאות כבר לובשת צורה של סימבוליזם. יש שני מטות לחטופים, יש שני טקסים לשבעה באוקטובר. אתה, כמספר סיפורים, רואה את זה מתאחד לנרטיב אחד?

"כן, בסופו של דבר כן. אני לא חושב שיש פה באמת שתי קבוצות מובחנות ששואפות להקים שתי ציביליזציות נפרדות. זה נכון שבבית יש אווירה של ערב גירושים, אבל אותם אנשים בצבא, במודיעין, בחיל האוויר – שמגיע להם מאיתנו סטירת לחי מצלצלת על חוסר המעש שלהם סביב השבעה באוקטובר – הם אותם אנשים עצמם שאנחנו עכשיו מריעים להם ועומדים בפניהם דום על הביצועים שלהם בלבנון. זה אותם אנשים. כלומר, הם לא מקולקלים, הם סופר דופר מקצועיים, הם אנשים כלבבנו ממש. מה שקרה שם היה ליקוי מאורות. ליקוי מאורות הוא דבר שאני רוצה להאמין שהוא עובר, בעיקר כשאתה מתוודע אליו. היה לנו שם בלאקאאוט לאומי.

"אני גדלתי על סיפור משפחתי ששמעתי אין-ספור פעמים. סבא וסבתא שלי עלו ממרוקו לפני 102 שנה. הם מוצאים את עצמם בעיר העתיקה בירושלים, גרים בדירת חדר וקצת, מגדלים תשעה ילדים. פעם בשבוע, לקראת כניסת השבת, סבא שלי, הרב יעקב הלוי – שקיבלתי ממנו את שמי – מפרק את הדלת מהצירים כדי להשכיב אותה על שני ארגזים. סבתא תפרוש על זה מפה לבנה, ופעם בשבוע לכבוד הקידוש יהיה שולחן, וכל המשפחה תאכל סביבו. סיפרו לי את זה המון פעמים, והסיפור לא הזיז לי. הייתי ילד ולא הבנתי למה מספרים לי את זה.

"השנה הוזמנתי להופיע בפני האנשים הקדושים שעסקו בזיהוי חללים במחנה שורה. הפעם הראשונה שהוציאו אותם אחרי חודשים של תופת, ליום התרעננות. ירושלים כולה עומדת בתור לפנק אותם, ונותנים להם איזה מין יום כזה של אוכל, מסאז'ים, ספא, ציורים, ועוד אוכל. הערב מסתיים בארוחת ערב והופעה של סיפורי ירושלים שלי. אני מחכה שהם יגיעו. התברר שהם הוזמנו לאכול ארוחת ערב בבית פרטי, כי מישהו עמד על זה ואמר שיש לו בית רחב ידיים. ואז מגיעות חברות הקייטרינג ומתחילות לסדר שולחנות, והם מגלים שעם כל הרצון הטוב, אין מספיק מקום בבית שלו לכל הגדוד של מזהי החללים. אז הוא מייד הביא פועלים, והם הביאו את הכלים שלהם ושברו קיר בבית.

"מגיעים אליי להופעה אנשים רועדים מהתרגשות ואומרים לי: 'מישהו פה שבר קיר בבית שלו כדי שאני אוכל לאכול איתו מסביב לשולחן', וזה התחבר לי לדלת של הסבא שלי, שזה סיפור שאף אחד ממי שהיה שם איננו בחיים. נשאר רק הסיפור, כמו החיוך של החתול. ואני פתאום מבין, לראשונה בחיי בגיל 61, את התוקף של הסיפור הזה ואת החשיבות של לשבור חתיכה מהבית שלך, כדי שכולנו נוכל לאכול מסביב לאותו שולחן. אנחנו עם של שוברי קירות."