שירת ספרד כמיתוס תרבותי – ריאיון עם ד"ר אוריה כפיר

השירה העברית שנכתבה בספרד בימי הביניים נחשבת לאחת מהפסגות של הספרות העברית בכל הדורות. השפעתה הספרותית חצתה גבולות של זמן ומקום, והיא מהדהדת בספרות העברית מאז ועד ימינו. מה הפך אותה לשיא תרבותי ולמיתוס כה עוצמתי? לקראת עליית הסדרה גיבורי־על: כיצד דמיינה הספרות העברית לדורותיה את משוררי ספרד, שמתחקה אחר שורשי המיתוס של שירת ספרד, שוחחתי עם יוצר הסדרה ד"ר אוריה כפיר.

כפיר, מרצה בכיר במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון בנגב ומומחה לשירה העברית בימי הביניים, יצר את הסדרה בהשראת מחקר משותף שלו ושל ד"ר דודו רוטמן מהאוניברסיטה העברית העוסק בגלגוליה של שירת ספרד ובהופעותיה בספרות העברית מהמאה ה־11 ועד המאה ה־21.

מי בעצם הגדיר לראשונה את שירת ימי הביניים כפסגה של השירה העברית?

״הראשונים שהגדירו את שירת ספרד כפסגה של השירה העברית היו משוררי ספרד בעצמם. הפרויקט שלהם היה עצום; הם יצרו מפץ גדול בספרות העברית של ימי הביניים והעמידו על המפה אסכולה חדשה וגדולה בעלת קווי מתאר חזקים וברורים. זו הייתה תנופה אדירה: קהל גדול, הרבה מאוד יוצרים והרבה מאוד יצירות, והייתה להם מודעות עצמית גבוהה מאוד למה שהם עושים. כבר בזמן אמת אנחנו רואים שהם לא רק עושים מהפכה; הם גם מודעים לזה שהם עושים מהפכה״.

איפה רואים את זה?

״הם כותבים על זה גם בטקסטים על שירה וגם בשירים עצמם. בשירה שלהם הם מדברים על ההישג הגדול שלהם, על זה שאין לו תקדים, שאין כמוהם. הם ידעו שיש להם מותג ביד, ואת המותג הזה היה צריך גם לתחזק. כשמקדמים מותג, צריך לא רק ליצור אותו, אלא גם לעשות לו באזז״.

אז הם הכריזו שהם ברגע של שיא בשירה העברית, וזה פשוט נשאר ידוע ומוסכם עד ימינו?

״הם לא רק הכריזו; הם באמת עשו דבר גדול. אני לא רוצה חלילה להגיד שזה רק עניין של יחסי ציבור, אבל אחד הדברים שהספרות העברית בספרד עשתה, ממש כבר בדורות הראשונים, זה לא לכוון רק פנימה, לספרות שמיועדת ליהודי ספרד בזמן אמת, אלא לכוון החוצה, לעולם היהודי של ימי הביניים. ואכן, אנחנו רואים שמשוררים ברחבי העולם בימי הביניים צורכים את השירה הזאת, מעתיקים אותה ומשתמשים בה כמודל. משוררי ספרד יודעים שהם מודל לחיקוי. אנחנו רואים שהם מדברים עם משוררים במקומות אחרים ומספרים להם איך הם צריכים לכתוב. הם ממש יוצרים מודלים פואטיים, ובו בזמן, יש גם הרבה מאוד יצירות שבהן הם אומרים 'אנחנו נלמד אתכם, אבל אף אחד לא יכול לכתוב כמונו'. כלומר הם מעודדים חיקוי, אבל גם לא מוותרים על היתרון שלהם״.

לדמיין עולם

השירה העברית שנכתבה בספרד בימי הביניים תפסה מקום מרכזי בתרבות היהודית והשאירה חותם לדורות. כבר בתקופת כתיבתה, זכתה שירת ספרד העברית לתהודה רחבה מחוץ לספרד, והשפעתה הלכה והתרחבה כשהקהילות היהודיות שגלו הפיצו אותה ברחבי העולם בעקבות גירוש ספרד בשנת 1492. ההשפעה של שירת ספרד לא הסתכמה בשירה בלבד; היא ניכרה גם בהגות, באמנות ואפילו בארכיטקטורה של בתי כנסת ברחבי העולם היהודי. עם התעצמות תנועת ההשכלה במאה ה־18 וה־19, רבים מאנשי הרוח היהודים ראו בספרד של ימי הביניים מודל לתרבות יהודית מתקדמת משום שהצליחה לשמר את התודעה הלאומית והתרבותית היהודית ולהיות פתוחה לסביבה הערבית־מוסלמית בעת ובעונה אחת.

עד כאן העובדות ההיסטוריות. "המחקר שלנו" מסביר כפיר, "הוא על העיסוק של השירה העברית החדשה בשירת ימי הביניים בספרד. הוא לא עוסק בהיסטוריה; הוא עוסק במטא־היסטוריה, במיתוס, באיך מדומיין העולם הזה של שירת ספרד, כשהמדמיין הרבה פעמים יודע שהוא מדמיין. ירושלים וספרד הוא רומן שנכתב בגרמנית באמצע המאה ה־19 על ידי היהודי לודוויג פיליפסון, רב רפורמי ועורך של עיתון מרכזי של יהדות גרמניה. הרומן הזה הוא אחד מתוך הרבה מאוד רומנים שנכתבו על ידי יהודים משכילים בגרמנית שעוסקים ביהדות ספרד. הם נכתבו בצורה של רומן, כלומר, הם מצויים מלכתחילה בתוך עולם של בדיון – של דמיונות על העולם של משוררי ספרד. מה שמעניין ברומן הספציפי הזה הוא העובדה שהוא תורגם לשפות רבות, ובכל שפה הוא תורגם יותר מפעם אחת. בעברית הוא תורגם ארבע פעמים, למשל. התרגומים הרבים מעידים על הביקוש שלו ועל כך שהיצירה הזאת רלוונטית לא רק באמצע המאה ה־19, אלא גם בשנות ה-60, כשהרומן תורגם בפעם האחרונה לעברית".

עד כמה התמונה שיש לנו היום על שירת ספרד משקפת את המציאות ההיסטורית, ועד כמה היא תוצר של דמיון ופרשנות מאוחרת?

"המחקר הזה אינו משחזר את העולם של שירת ספרד, אלא את האופן שבו שירת ספרד קיימת בזיכרון העברי. במקום לשאול מה היא הייתה, אנחנו שואלים איך היא מקבלת פנים חדשות ותפקידים חדשים. אחד הדברים הכי מעניינים שאפשר לראות זה איך יוצרים שונים מדמיינים את אותן דמויות. כל יוצר מדמיין אותן אחרת; בדרך כלל, הם משליכים עליהן מעולמם שלהם. כלומר, אם את שואלת מי זה יהודה הלוי, התשובה היא: תלוי את מי את שואלת״. 

ובכל זאת, האם מדובר ביחסי ציבור? האם יש שירה בעלת ערך דומה מתקופה אחרת שבחרנו להתמקד בה פחות, או שאכן שירת ספרד בימי הביניים היא אירוע יוצא דופן ויחיד במינו?

״מובן שיש עוד שיאים בספרות העברית, בין שזה הפיוט הקדום ובין שזו הספרות הקבלית, אבל אני חושב שמה שמיוחד בספרות העברית של ספרד, וזה אחד מהסודות שלה, הוא שבמקרה או שלא במקרה, היא קרובה לאיזשהו טעם שאפשר לכנותו "מודרני", גם מבחינת הנושאים שהיא עוסקת בהם וגם מבחינת השפה שלה. אומנם לחידושים הגדולים שלהם היו ניצנים מוקדמים, אבל שירת ספרד עשתה את השינויים האלה לשיטה, ובהיקף מאוד גדול. מבחינת הנושאים, שירת החול, שאינה מיועדת לתפילה, עוסקת בין השאר באהבה וביחסים בן המינים – נושאים על־זמניים – ובפיוט, שירת הקודש, אחד החידושים הגדולים והמהפכניים של שירת ספרד היה שהם כתבו לא רק על שאלות גדולות בנוגע לקיום האנושי, אלא גם על ה'אני'; החוויה של היהודי היחיד שעומד להתפלל. ובמקרה או שלא במקרה, השינויים האלה עולים בקנה אחד עם הטעם של הקורא בן המאה ה-20 וה-21. העובדה הזאת היא חלק מהכוח של שירת ספרד: אנשים מן השורה יכולים לפתוח שיר ולקרוא "ליבי במזרח ואנכי בסוף מערב", והשורות האלה נגישות להם.

איכשהו, גם השפה יחסית נגישה לנו.

נכון. הדבר השני שהופך את השירה הזאת לקרובה אלינו הוא העובדה שאחד המאפיינים של הפואטיקה הספרדית הוא בחירה מודעת ורזה בלשון מקראית. כשאנחנו פוגשים היום פיוטים קדומים שנכתבו באלף הראשון לספירה, אפשר לראות שהפייטנים הרשו לעצמם חירות לשונית אקסטרווגנטית, שבאה לידי ביטוי בהמצאת תבניות חדשות, פעלים חדשים, גזירה של מילים ושורשים עבריים ויצירת מילים חדשות. הפייטן הקדום יגיד למשל שהוא 'עורך פלל', במקום לומר שהוא מתפלל. הייתה שם מוטיבציה ליצור צורות חדשות ומיוחדות בעברית, והספרות העברית הספרדית דחתה את הדבר הזה וחזרה לאיזשהו רזון מקראי. הבחירה הזאת לא נבעה מטעמים של מה שאנחנו היום נקרא לו דלות פואטית מכוונת של העברית; היא נבעה מתוך דברים שקרו בשירה הערבית באותה תקופה ומתוך הרצון להידמות לשירה הערבית. הקוראן שימש לשירה הערבית בימי הביניים מופת ומודל לשוני, ומאחר שהשירה העברית העריצה את השירה הערבית וניסתה להידמות לה, שימש לה המקרא מופת לשוני מקביל. הבחירה הפואטית הזאת אולי מזכירה לנו מגמות או תופעות שקורות בספרות העברית החדשה, אבל היא נובעת מטעמים אחרים, ממגמות אחרות ומאידאולוגיות אחרות. רצה המקרה, וזה מתיישר לאיזשהו טעם משותף.

במחקר שלכם אתם מצביעים על כך שהשירה העברית החדשה מההשכלה ואילך חוזרת לשירת ימי הביניים. למה בעצם נדרשת השירה העברית שוב ושוב לשירה הזאת?

זה יכול לקרות מכל מיני סיבות, וזה קרה מכל מיני סיבות. לא-נכונה ההנחה שזה קורה משירת ההשכלה ואילך; זה קורה בעצם כבר בימי הביניים עצמם. אנחנו רואים שכבר מהתקופה של המשוררים עצמם, מחייהם שלהם ממש, נוצר הדיבור עליהם. בדורות הבאים הדבר הזה הולך ומתגלגל. אמרנו ששירת ספרד קרובה במובנים רבים לטעם העכשווי, אבל היא כמובן גם מאוד שונה ממנו. אחד הדברים שבהם היא שונה מאוד הוא היחס שלה למקוריות: שירת ספרד לא אוהבת מקוריות, לא אוהבת חד-פעמיות. בכלל, שירה קלאסית אוהבת אידיאלים, טיפוסים וקונבנציות – בנושאים, במבנים התחביריים, ברטוריקה וכולי. למשל, בשירי האהבה מספרים כמה יפה ובלתי-מושגת האהובה, עד כדי אכזריות כלפי המשורר המאוהב, שמרגיש שהיא הורגת אותו בסירובה. הרבה מאוד מלודרמטיות ודמעות ותחושה שלא היה אוהב כמו המשורר ולא הייתה אהובה כמו אהובתו. והדבר הזה חוזר בכל השירים. כל האהובות מיוחדות, וכולן מיוחדות באותם האופנים, והן נראות ומדברות אותו הדבר. הזהות הזאת מתסכלת מאוד, לא רק את הקורא המודרני, אלא גם את הקורא ההיסטורי. הוא שואל את עצמו: 'מה אני יכול להגיד על המשורר הזה? מה אני יכול להגיד על הדמות הזאת? ומה אני יכולה להגיד על הסיטואציה הזאת?' הרי הכול נראה זהה.

ובכל זאת מתעקשים למצוא ייחוד.

התסכול הזה מופיע במיוחד בתקופה הרומנטית, שבה הקוראים רוצים לחשוב על האמן כעל גאון יחיד ומיוחד, ובשירת ספרד הם מרגישים שהוא לא יחיד ולא מיוחד. לכן, אחת המגמות הבולטות במחקר של שירת ספרד היא הניסיון לאפיין את המשוררים ולמצוא את קווי הייחוד של כל משורר ומשורר; למצוא בתוך הדמיון הרב את האישיויות הפואטיות הנפרדות של המשוררים, ואפילו את הדמויות ההיסטוריות שהם היו. מה שאנחנו ניסינו להדגיש היה שעוד לפני המחקר המודרני, הספרות עשתה את זה. כבר בתקופות טרום-מודרניות, הקוראים מנסים למצוא מה לומר על המשורר כדמות ייחודית. הם עומדים מול השבלונה של השיר ומחפשים חוט קטן שיוצא מהרקמה האחידה, מושכים את החוט הזה ומתחילים לדמיין סיפור שלם על המשורר ועל השיר.

ומה הם מדמיינים?

לדוגמה, לאברהם אבן עזרא יש שירים על חוסר מזל שיש להם חיקויים בספרות העברית, ובהם החיקוי של ביאליק "תאמר אהיה רב". הדובר בשירים שלו מתלונן על כך שלא משנה באיזה מקצוע יבחר, הוא לא יצליח לעבוד: אם אהיה שואב מים, כל הבארות יתייבשו; אם אהיה מוהל, באותה השנה כל הנשים תלדנה רק נקבות; אם אהיה סוחר בתכריכים, תגיע תחיית המתים; אם אהיה סוחר נרות, השמש לא תשקע: "לו יהיו נרות סחורתי / לא יאסוף שמש עדי מותי". ברור שהשיר מתאר סיטואציות מדומיינות ופיקטיביות, ובכל זאת, סיפורים מאוחרים על אבן עזרא נאחזים בדוגמאות האלה כדי לומר עליו דברים קונקרטיים. הם מתחילים את הסיפור ב'מעשה באברהם אבן עזרא שעסק במסחר בנרות' וממשיכים לספר את קורותיו״.

אחד הדברים שמאפיינים את הדרך שבה אנחנו מלמדים וקוראים ספרות עברית באקדמיה הוא החלוקה שלה לתקופות ולמגמות – ספרות המקרא, ספרות חז"ל, ספרות ימי הביניים, ספרות ההשכלה, ספרות התחייה, ספרות ישראלית מודרנית וכולי – והרבה פעמים זה בעוכריה, או בעוכריו של המחקר. הספרות העברית היא הרבה יותר דינמית. לצורך העניין, המשורר האחרון בתקופה מסוימת והמשורר הראשון בתקופה שאחריה אינם יודעים שהם נקודת ציון היסטורית; מבחינתם הם חלק מרצף של השתנות שמתרחשת בצעדים קטנים מאוד. יש לנו התפתחות רציפה לא פחות מאשר מגמות ותקופות שונות בהיסטוריה של הספרות.

שירת ספרד, שהשיא שלה הוא באמצע המאה ה־11 עד המאה ה­־12, אינה מסתיימת באחת. גם במאות ה־13 וה־14 וגם במאות ה־16 וה־17, אנחנו חוזרים אליה שוב ושוב. אנשים קוראים אותה, והיא רלוונטית להם. הם רוצים לדמיין אותה, לחשוב עליה ולדבר עליה. הכותבים של התקופות המאוחרות כותבים אחרת, אבל שירת ספרד העברית מפרה אותם ונוכחת בכתיבתם. היא חלק ממחזור הדם של הספרות העברית המאוחרת; זרם תת-קרקעי שקט, אבל עקבי.  

תמונה ראשית: דיוניסיו בייסרס ורדגר, הציוויליזציה של ח'ליפות קורדובה בימי עבד אל רחמן השלישי (1885)
להרשמה ללא עלות לאירועי הסדרה לחצו כאן>>