אחת לכמה שנים מגיע יום הולדת מיוחד, כזה שמזמין אותנו לעצור, להביט לאחור בגאווה ולהסתכל קדימה בתקווה. השנה בית אבי חי מציין 18 שנה לחנוכת הבניין – ח"י שנים שמסמלות את התפילה ואת התקווה שלנו לחיוניות ולהתחדשות. אם בית אבי חי היה נער ישראלי, זה היה הרגע שבו הוא הופך רשמית לבוגר, יוצא לדרך עצמאית, מתגייס, חולם, ופועל מתוך תחושת שליחות. כמו כל בן 18, גם אנחנו מציינים את הרגע הזה בהתרגשות, מלאי תקווה לעתיד ולשנים של יצירה, צמיחה והתחדשות.
מיום הקמתו בשנת 2007, עמדה בפני בית אבי חי משימה ברורה: לקדם את התרבות ואת היצירה היהודית־ישראלית. מאז, מעמדתו המרכזית כל כך שברחוב המלך ג'ורג' בלב ירושלים, הוא ממשיך לעמוד בנאמנות במשימה שלשמה נבנה. מאז פתיחתו, בית אבי חי משמש מרחב חי ודינמי שבו מתפתחות תרבות ויצירה עברית שעוסקות בזהות יהודית־ישראלית. מופעי הבמה, אירועי המוזיקה, ההרצאות, סדרות הרשת, הפודקאסטים ותערוכות האמנות החזותית שמתארחים בו ושמופקים בו מעניקים במה למגוון קולות ומציעים מבט רחב על התרבות היהודית והישראלית – העתיקה והעכשווית – לתושבי ירושלים ולקהל הרחב בארץ ובעולם; למבוגרים, לנוער ולילדים; למשפחות, למחנכים, למפקדי צה"ל ולקהלים מכל העולם; בעברית, באנגלית, ברוסית ובשפות נוספות.
המבנה האייקוני בן ארבע הקומות, שתוכנן על ידי האדריכלית זוכת פרס ישראל עדה כרמי, משמש מקום מפגש ליוצרות וליוצרים מובילים, לחוקרים, למחנכים, למוזיקאים ולשאר דמויות מפתח ואנשי רוח מתחומי תרבות שונים. כבר ח"י שנים שבית אבי חי מעורר השראה בדורות חדשים ומעשיר את התרבות ואת המחשבה היהודית-ישראלית בדרכים מעמיקות ומגוונות.
לכבוד יום השנה, התיישבתי לשיחת עומק עם ד"ר דוד רוזנסון, המנהל את בית אבי חי מאז 2013, על משמעותה ועל כוחה של התרבות היהודית, על נקודת הציון שאליה הגענו ועל החזון שלו בנוגע לעתיד. אחד הדברים שמייחדים את בית אבי חי הוא גישתו הרעננה והחדשנית לתרבות היהודית העתיקה, שמעניקה פרשנויות יצירתיות ועכשוויות למורשת היהודית ולמסורות עתיקות. "מסורת וחדשנות צריכות להיות שותפות לריקוד; לא יריבות", אומר רוזנסון. "המסורת מעניקה עומק, משמעות ויסודות חזקים, ואילו החדשנות מבטיחה שהתרבות תישאר דינמית ורלוונטית. האתגר אינו לבחור בין השניים, אלא לאפשר להן להפרות ולהעצים זו את זו.
"התרבות היהודית תמיד התאפיינה ביכולתה לגשר בין העבר, ההווה והעתיד. תחיית השפה העברית העניקה לנו מתנה יוצאת דופן — האפשרות לדבר את שפת אבותינו בחיינו המודרניים, לנהל את חיינו העכשוויים בשפה עתיקה. העברית משלבת בתוכה, באופן טבעי, מסורת והתחדשות, קודש וחול. מהתנ"ך, דרך ביאליק, עגנון, לאה גולדברג וחיים גורי ועד יצירות עכשוויות – הקאנון הספרותי העברי ממשיך להתפתח. אני מקווה שברגע זה ממש, בסדנת כתיבה יוצרת לנוער בבית אבי חי, צעירה כלשהי מוצאת את הקול שלה: לומדת, מעצבת וטווה מילים שיום אחד ייהפכו לחלק מהמורשת המתמשכת הזאת".
מה לדעתך מצבה של התרבות העברית כיום? האם אנו חווים פריחה מחודשת או דעיכה?
"התרבות העברית נמצאת בהתפתחות מתמדת; היא לעולם אינה סטטית. במובנים רבים, אנו עדים לגל יצירתי יוצא דופן: קולות חדשים, צורות ביטוי חדשות וסקרנות גוברת בנוגע לכל היבטי התרבות העברית העכשווית.
"עם זאת, אי-אפשר להתעלם מהאתגרים המשמעותיים — הפוליטיים, הכלכליים והחברתיים — שהופכים את היצירה, את שימור התרבות ואת הצמיחה התרבותית למורכבים מאי פעם. אבל דעיכה? בהחלט לא. לתרבות העברית יש חוסן פנימי ויכולת התחדשות שאין שנייה לה. השאלה האמיתית היא כיצד אנו, כחברה, תומכים בפריחה הזאת. אני מאמין שלבית אבי חי יש תפקיד מכריע, לא רק ביצירה ובשימור של תרבות, אלא גם בהבטחת מקומה ככוח חיוני בחיינו".
בית אמיתי
הרקע של רוזנסון משתרע על פני החיים היהודיים ברוסיה, בארצות הברית ובישראל. הוא נולד בסנט פטרסבורג (לשעבר לנינגרד), בירת התרבות של רוסיה. בשנת 1978 היגר עם משפחתו לארצות הברית, ולאחר מכן למד במשך שנים בישראל.
מאז 2013 הוא משמש כמנכ"ל בית אבי חי, לאחר קריירה בת 13 שנים כמנכ"ל קרן אבי חי במדינות ברית המועצות לשעבר. כיום הוא מתגורר בירושלים עם משפחתו. החיים במגוון מרחבים תרבותיים יהודיים ברחבי העולם העניקו לו נקודת מבט רחבה וייחודית על זהות, על מורשת ועל יצירה יהודית.
"הייחודיות של התרבות הישראלית היא שבניגוד לתפוצות, שם התרבות היהודית מתקיימת לצד תרבות לאומית רחבה יותר, היא שיש זהות בינה ובין התרבות הלאומית. זה יוצר דינמיקה ייחודית – דיאלוג מתמשך בין מסורת עתיקה ובין חדשנות נועזת – וכאן בדיוק נמצאת עוצמתה של התרבות העברית."
"בהיבט האישי, אני חווה זאת דרך ילדיי. הם דוברים שלוש שפות, אך עברית היא שפתם הדומיננטית וישראל היא מרכז חייהם. זה ממלא אותי בגאווה ובתקווה לעתידה של ישראל ולעוצמתו המתמשכת של העם היהודי.
"ירושלים בפרט היא מיקרוקוסמוס של ישראל. היא רב-גונית, עוצמתית ומלאת ניגודים מרתקים. היא נושאת על כתפיה את כובד ההיסטוריה, אך תמיד פתוחה לפרשנויות חדשות. לחיות בירושלים זו אחריות עמוקה: התרבות כאן אינה משהו ש'צורכים', אלא משהו שדורש מעורבות אקטיבית. היא כלי לעיצוב החברה שאנו חיים בה״.
למה צריך עכשיו תרבות? איזה תפקיד היא ממלאת בזמנים הקשים האלה?
"תרבות אינה מותרות; היא הכרח. בזמנים מאתגרים, התרבות מעניקה לנו שפה כשהמילים אוזלות; מערכת הקשרים כשהמציאות נראית בלתי-יציבה; ורגעים של יופי, בימים שבהם אנחנו זקוקים להם במיוחד. היא עוזרת לנו לעבד, לרפא ואפילו לחלום.
"מאז שבעה באוקטובר, יום שהיכה בנו כמו סערה קשה, חשיבותה של התרבות רק התחדדה. הזעזוע מהמתקפה, הכאב על החטופים, על הנופלים ועל הפצועים — כל אלו עלולים לגרום לתרבות להיראות משנית, אבל אני מאמין שההפך הוא הנכון: התרבות היא חבל הצלה. יש לה כוח לרפא, לחזק ולספק משמעות וזהות משותפות. העשייה של בית אבי חי בתקופה הזאת הוכיחה שגם ברגעים האפלים ביותר, התרבות היהודית והרעיונות שהיא נושאת מאפשרים לנו למצוא חוסן, כוח ותקווה."
אתה עומד בראש בית אבי חי כבר 13 שנה. האם יש רגע או אירוע שהיה מבחינתך משמעותי במיוחד?
"האירועים בבית אבי חי משקפים לעיתים קרובות את ההתרחשויות הרחבות יותר שמעצבות את החברה הישראלית. רגע שנחקק בי במיוחד התרחש במהלך אירוע קבלת השבת שלנו, שבוע בלבד לאחר שבעה באוקטובר. למרות האזעקות שנשמעו ברחבי ירושלים, החלטנו לקיים את האירוע כמתוכנן. בין המשתתפים היו מפונים מהצפון ומהדרום ששוכנו במלונות סמוכים, וכן חיילי מילואים במדים שהגיעו לרגע של הפוגה לפני שחזרו לשירות.
"באותו הזמן איש מאיתנו עוד לא הבין את מלוא עוצמת האסון שפגע בנו, ובכל זאת, עמדנו שם יחד, במעגל, מאוחדים בכאב, בתפילה ובתקווה. שרנו פיוטים עתיקים, שקיבלו פתאום משמעות חדשה וקרובה במיוחד, וכמו תמיד, סיימנו במילים הנצחיות של 'לכה דודי'. כשהגענו לשורה 'התנערי מעפר קומי, לבשי בגדי תפארתך עמי', החצר התמלאה בדמעות — של צער, אבל גם של חוסן ואמונה.
הרגע הזה המחיש את המהות של בית אבי חי: מרחב חי ונושם שבו תרבות, היסטוריה ויצירה יהודית-ישראלית מתלכדות בדרכים מעמיקות ומרגשות".
האם יש יוזמה מיוחדת שאתה גאה בה במיוחד?
"אני גאה בכך שבשנים האחרונות בית אבי חי נהפך למוקד ליצירה מקורית וייחודית — לא רק לקהל הירושלמי שלנו, אלא גם לאנשים ברחבי ישראל ולקהילות יהודיות בעולם. השינוי הזה החל עוד לפני המגפה, והקורונה האיצה את המאמצים להרחיב את פעילותו של בית אבי חי מעבר למרחב הפיזי שלו ולהגיע לקהלים חדשים. עשינו זאת באמצעות סדרות רשת, פודקאסטים, תכנים דיגיטליים ושיתופי פעולה עם מוסדות תרבות מובילים ברחבי העולם.
"בד בבד, אנחנו ממשיכים ליצור חוויות מרגשות בביצועים חיים, כמו המופע 'מי באש', בהשראת מסעו של לאונרד כהן לישראל במהלך מלחמת יום הכיפורים, שזכה להצלחה גדולה ברחבי הארץ. באמצעות יוזמות כאלו, בית אבי חי ממשיך להרחיב את תפקידו כמרכז משמעותי ליצירה, לפיתוח ולביטוי של תרבות יהודית-ישראלית, שחושף את המורשת העשירה שלנו לקהל מגוון שהולך וגדל."
מה מייחד בעיניך את צוות בית אבי חי?
"תשוקה, מחויבות – וחוש הומור טוב! בית אבי חי אומנם שוכן בבניין מרהיב בלב ירושלים, אך היופי האמיתי שלו טמון באנשים שמרכיבים אותו. הצוות שלנו משקף את הגיוון של הקהל שלנו. יש בו אנשים מכל קצוות החברה הישראלית: דתיים וחילונים מרקע שונה ובעלי השקפות שונות שמרכיבים את המארג העשיר של העם היהודי.
"מה שמחבר בינינו הוא לא רק המקצועיות, אלא גם האמונה העמוקה בכוחה של התרבות היהודית והישראלית לעורר השראה, לאתגר ולחבר. אנו מציעים תערובת ייחודית של יצירתיות, מצוינות אינטלקטואלית ואמנותית ומחויבות בלתי-מתפשרת להפקת תוכן איכותי ברמה הגבוהה ביותר. אנו שואפים לכך שכל פרויקט, אירוע ויוזמה ייבנו מתוך מחשבה עמוקה ומטרה ברורה, ובעיקר, אנחנו מאמינים במעורבות פעילה של הקהל שלנו. אנחנו לא רוצים שהקהל שלנו יהיה צופה מן הצד, אלא שיחשוב, שירגיש ושיצא מכאן עם קשר עמוק ומשמעותי יותר לתרבות ולזהות היהודית-ישראלית שלו".
בית אבי חי: בית להווה ולעתיד של היהדות
למרות התקופה הקשה שעוברת על ישראל, חגיגת 18 השנים לבית אבי חי היא גם הזדמנות להביט קדימה על החלומות ועל התקוות בנוגע לעתיד המקום.
"החלום שלי הוא שבית אבי חי ימשיך להיות בית אמיתי, שמקבל אליו קהלים מישראל ומהעולם, גם באמצעות הפעילויות שאנו מקיימים כאן פיזית וגם באמצעות היוזמות הדיגיטליות המתפתחות שלנו; שימשיך להיות מקום שמעורר השראה, שמציף שאלות עמוקות ושמחזק את החיבור לתרבות היהודית והישראלית באופנים שהם לא רק רלוונטיים להווה, אלא גם חיוניים לעתיד היהודי.
"באמצעות יצירה מתמדת של תוכניות ויוזמות חדשות שמעודדות למידה, חקירה ומעורבות משמעותית, לא רק נמלא את שליחותנו, אלא גם נאתגר את עצמנו לשאוף גבוה יותר; לא לנוח על זרי הדפנה ולהישען על הישגי העבר, אלא תמיד לשאוף לעשות עוד ולהשתפר. יש דבר אחד שאני בטוח בו: הטוב ביותר עוד לפנינו!״.
תמונה ראשית: שי גטסוף
