"וְאֵלֶּה הַבְּגָדִים אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ חֹשֶׁן וְאֵפוֹד וּמְעִיל וּכְתֹנֶת תַּשְׁבֵּץ מִצְנֶפֶת וְאַבְנֵט וְעָשׂוּ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ וּלְבָנָיו לְכַהֲנוֹ לִי" (שמות כח, ד). עשרות פסוקים מפרשת תְּצַוֶּה מוקדשים לבגדי הכהן הגדול. בתלמוד הבבלי מסופר על נוכרי ששמע את הפסוק הזה כשעבר מאחורי בית המדרש בזמן שקראו אותו, ונדלק.
מעשה בנכרי אחד שהיה עובר אחורי בית המדרש ושמע קול סופר שהיה אומר: "ואלה הבגדים אשר יעשו חושן ואפוד". אמר: "הללו למי"? אמרו לו: "לכהן גדול". אמר אותו נכרי בעצמו: אלך ואתגייר בשביל שישימוני כהן גדול! בא לפני שמאי אמר ליה: "גיירני על מנת שתשימני כהן גדול"; דחפו באמת הבנין שבידו. (שבת לא)
שמאי צודק. בקשתו של הנוכרי חצופה ומעליבה. לאחר מכן, הלך איש זה להלל, ובאופן תמוה, הוא גייר אותו ואז שלח אותו להתכונן לתפקיד באמצעות לימוד תורה. מתוך הלימוד הבין הגר שאפילו גדולי ישראל אינם יכולים להיכנס אל הקודש ושהתפקיד שמור לכוהנים בלבד. כעת, אחרי שהוא כבר למד קצת, השתלב בישיבה, רכש חברים והבין משהו מעולמות הרוח של היהדות, הוא הכיר תודה על ההזדמנות שניתנה לו ואמר להלל: "ענוותן הלל, ינוחו לך ברכות על ראשך שהקרבתני תחת כנפי השכינה".
הלל התגבר על האגו הפגוע, הכיל את חוצפתו של הנוכרי ויצר תהליך שמתוכו הבין הנוכרי בעצמו שבקשתו הייתה לא-ראויה. ואולם, כעת הוא היה כבר חלק מעם ישראל, התחבר ללימוד התורה ושמח על ההזדמנות שניתנה לו.
הלל מלמד אותנו לשלב דין וחמלה יחד, לראות את האדם שמולך, ובעיקר, לקבל החלטות מעמדה נטולת אגו, מתחושה של אהבה ואחריות, ולא של עליונות. בשבת שלפני פורים, הקרויה גם "שבת זכור", נוהגים לקרוא, נוסף על פרשת השבוע, את הפסוקים על עמלק מספר דברים. יש קשר עמוק לטעמי בין הענווה ההללית ובין משמעות העומק של פסוקים אלה.
זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחַרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים. וְהָיָה בְּהָנִיחַ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח. (דברים פרק כה, יז-יט)
עמלק מנסים לנצל את העליונות שלהם; הם תוקפים את ישראל על לא עוול בכפם, ועוד עושים את זה מאחור, במקום שנמצאים בו כל הזקנים ושאר המתקשים ללכת. מדוע אנחנו מצוּוים לזכור זאת? ומה הכוונה בלמחות את זכר עמלק מתחת השמיים? ניתן למצוא מגוון רחב של תשובות לכך בקרב פרשנים שונים. אשתף אתכם באחת שנגעה לליבי:
אל תשכח דבר זה אם יבוא יום ותרצה להידמות לעמלק וכמוהו לא תכיר את החובה ולא תדע את ה', אלא רק תבקש הזדמנות, בדברים קטנים או גדולים, לנצל את עליונותך כדי להזיק לבריות; אל תשכח דבר זה אם יבוא יום ותבקש להסיר מלבך את תפקידך ואת שליחותך כישראל, שקיבלת על עצמך בקרב האנושות. אל תקנא בזרי הדפנה שעולם סכל קולע לאותם המאושרים שהחריבו את אושר הבריות. זכור את האדמה רווית הדמעות המצמיחה את הדפנה לאותם הזרים; אל תשכח דבר זה כאשר יבוא יום ואתה עצמך תסבול מהגסות ומהאלימות של עמלק. שמור על קומתך הזקופה! שמור על האנושיות ועל ערכי הצדק שלמדת מפי אלוהיך. העתיד הוא להם, וסוף האנושיות והצדק לנצח את הגסות ואת האלימות, ואתה בעצמך נשלחת כדי לבשר ולקרב - על ידי עצם גורלך ודוגמתך - את הנצחון הזה ואת העתיד הזה (רש"ר הירש על דברים כה, יט).
זכירת עמלק היא זכירת הפיתוי שיש בעליונות כוחנית, שהשחיתה עמים רבים. עלינו, אומר הרש"ר, מוטלת משימה להתנהל אחרת, בענווה הללית, ולנצח את הגסות ואת האלימות. שליחותנו בעולם היא למחוק את העמלקיות הזאת! וכשאנחנו נתקלים בטמטום שפושה בעולם הערצה של כוח והאדרה של מוות – אסור לנו להתבלבל.
"אל תקנא בזרי הדפנה שעולם סכל קולע לאותם המאושרים שהחריבו את אושר הבריות", אומר הרש"ר במילים של שירה עמוקה, "זכור את האדמה רווית הדמעות המצמיחה את הדפנה לאותם הזרים". ומי כמונו זוכר את האדמה הזאת, ומי כמונו מילא אותה בדמעות ולא יכול לשכוח, ומי כמונו רוצה לראות בצמיחת הדפנה.
שבת שלום
מבוסס על פרק פרק 179 – פרשת תצווה בהסכת היומי מקור להשראה
תמונה ראשית: הכהן הגדול\ ויקיפדיה
