אין קץ לילדות: "שיר געגועים" חוזרת לעונה חדשה

כמו צעדים ראשונים, לכולנו יש גם צלילים ראשונים, שקשורים בעבותות לנשים ולאנשים שגידלו אותנו. כדי להבין מאין האמנים הגדולים והמוכשרים במוזיקה הישראלית נחלו את שיריהם - צריך להתיישב יחד, לפתוח את אלבום התמונות
ולהתחיל להעלות זכרונות מהילדות המוקדמת.

הילדות היא מקור השראה אינסופי, מושא געגועים וגם שורש הקונפליקט צעדים ראשונים שישפיעו על כל צעד עתידי. בסדרת האירועים של בית אבי חי 'שיר געגועים', שבקרוב תפצח בעונה שנייה, פוגשת מאיה קוסובר מוזיקאים ומוזיקאיות ועולה איתם על מכונת זמן שלוקחת אותם אל שנות החיים הראשונות שלהם ואל הצלילים שעיצבו את הלהיטים הכי גדולים שלהם .

"אין דבר שמסקרן אותי יותר מהאופן שבו העבר מושך בחוטים של ההווה", אומר אבישי חורי, המנהל האמנותי של הסדרה. "זיכרונות ילדוּת טומנים בחובם הכול; הם כמו שכבות גיאולוגיות. חוקרי טבע חכמים יודעים להצביע על השכבות האלה ולהבין דרכן מה עיצב את צורת הסלע הנוכחית. בסדרה שיר געגועים אנחנו מתחקים אחרי הזרמים השונים בילדוּת
שהציפו ויצרו את השירים הכי יפים שאנחנו מכירים.

"הרעיון לבנות מופע שמבוסס על זיכרונות ילדוּת הולך איתי כבר שנים, והוא הבשיל סוף סוף במהלך העבודה על 'שיר געגועים'. מאיה קוסובר ואני התחלנו לעבוד על הסדרה הזאת אחרי השבעה באוקטובר, והשאלה של מה זה להיות ילד במדינת ישראל נהפכה לשאלה פצועה וטעונה יותר מאי פעם. השיח הציבורי הדהד ביתר שאת את הגעגוע ואת הצורך בסיפור משותף, וכן את הצורך בחקירה של היסודות שלנו ושל הערכים שעליהם גדלנו"

״כבר שמונה שנים שאני חוקרת באופן פורמלי שירים ישראליים", אומרת מאיה קוסובר, מנחת הסדרה, "אבל למעשה, את המלאכה הזאת – הניסיון להבין את השירים לעומק, שהוא למעשה הניסיון להבין את עצמי ואת החברה שבה אני חיה טוב יותר – אני עושה מיום שלמדתי לקרוא שיר בעיניי הוא קפסולה תרבותית מלאת קסם..
“ החיבור בין מילים ללחן יוצר שלם שגדול מסך חלקיו. בשיר תמיד מסתתרים סיפורים – הסיפור שהביא לכתיבת השיר, הסיפור שכתוב בשיר עצמו, הסיפור של תהליכי היצירה וההפקה – וכל אלו מספרים פעמים רבות גם עלינו המאזינים והמאזינות, כי ברגע ששיר יוצא לאור, הוא של הקהל לא פחות משהוא של היוצר או של היוצרת.”

צוהר לעולם פנימי גועש

במהלך החיטוט בארכיונים, הצפייה באלבומי התמונות ובסרטוני העבר ושמיעת הסיפורים, עולה שוב ושוב השאלה על פסקול הילדות – הצליל הראשוני שמלווה את היוצרים ואת היוצרות שנים רבות אחרי ששמעו אותו – בבית סבתא, מאבא, בבית הכנסת או מתקליטים עם ריח של מקומות רחוקים. "האמנים עולים אל הבמה, ואנחנו צוללים אל הארכיונים שלהם", מפרט חורי, "פותחים את ארגזי התמונות שלהם ומקרינים אותן על מסך ענק ברקע, לצד סרטונים מרגעי שיא ורגעי ראשוניוּת בקריירה שלהם. נוצר איזה פסיפס יפה שמחבר בין עכשיו ובין פעם, מתוך המון אהבה למוזיקה הישראלית; למילים העבריות, למקורות ההשראה, להשפעות המגוונות, וליכולת של כל אלו לנסח עבורנו זהות ותרבות".
המוזיקה של הילדות אינה רק רקע נוסטלגי, אלא מרכיב משמעותי בעיצוב הזהות האישית. "המוזיקה ששמעתי בילדותי עיצבה במידה רבה את הזהות שלי", מעידה קוסובר. "דרך השירים התחלתי להבין מי ומה אני, מנין באתי ולאן אני רוצה ללכת. השירים פתחו לי חלון אל עולמות וסיפורים שלא הכרתי, ובו בזמן, פתחו צוהר לעולם הפנימי, שרחש וגעש״.

במפגשים של 'שיר געגועים' נוכחנו שוב ושוב שהשירים פותחים צוהר לעולמות אחרים, גם לנו וגם לאומנים שיצרו אותם. שולי רנד, למשל, גדל בבית מוזיקלי מאוד, אבל בזמן שכולם שרו זמירות שבת, הוא העדיף לברוח לשחק כדורגל. "הבית שלי היה מאוד פתוח אומנותית", סיפר על הבמה, "הוריי באו מצרפת, ושמעתי המון שאנסונים. הייתה גם מוזיקה קלאסית. הבית היה מאוד מאוד מוזיקלי. אני נחשבתי לכבשה השחורה. אצלנו בבית היו שרים זמירות שבת בסולפז', כלומר רק את התווים; אני לא הייתי בעניין. כל הזמן רציתי לצאת החוצה". רנד היה מחכה שהארוחה תסתיים ב'שיר המעלות' ורץ החוצה לשחק כדורגל. זה אפילו הדביק לו כינוי: 'שולי שיר־המעיילס' (שיר המעלות).
אבל למרות הבריחה מהמוזיקה, קול התפילות של אביו נחרט בו. כשאביו היה מתפלל 'כל נדרי' בתפילת נעילה של יום כיפור, שולי היה מגיע להאזין לו, גם כשכבר לא היה דתי. בסוף התפילה נהג אביו לחפש את העיניים של שולי כדי לקבל את האישור שלו. "בערב יום כיפור תמיד הייתי מתקשר אליו כשהייתי רחוק, והוא היה 'מרביץ' לי את כל 'כל נדרי' בטלפון. אני יכול להגיד שאני מחפש את הניגון של אבא שלי עד היום", סיפר על במת בית אב חי.

גם רונה קינן נושאת איתה מנגינות ילדות. קינן, בתם של הסופר עמוס קינן והסופרת נורית גרץ, גדלה בבית של תרבות ומילים שבו חיפשה את קרבתו של אביה וחובקה על ידי אימה, כמו שהיא מתארת בצורה מרגשת בסרטון הזה, 

אבל הקשר העמוק ביותר למוזיקה נוצר דווקא בבית של סבתה דבורה בשכונת מוצא. "הייתי נורא קשורה לסבתא שלי", היא מספרת לקוסובר, "רוב הדברים שאני זוכרת מהילדות הם ממוצא, מהבית של סבתא דבורה. סבתא דבורה הייתה אישה שמאוד מאוד אהבתי. היא נפטרה בגיל 102 והייתה חלוצה; אישה שעלתה עם השומר הצעיר לארץ. היא למדה ביולוגיה באיטליה ולימדה את המקצוע בארץ. היא הפכה להיות מין מחנכת כזאת של דורות. עד היום אנשים לפעמים ניגשים אליי ואומרים לי 'סבתא שלך הייתה המורה הנערצת שלי לביולוגיה', והיא במובן מסוים גם גידלה אותי. הייתי מאוד קרובה אליה, גם פיזית. מאוד אהבתי לחבק אותה, לישון איתה. הייתי באה אליה וישנה איתה במיטה ומחזיקה לה את היד כל הלילה, והיא הייתה שרה לי המון המון שירים". אחד השירים האלה הוא השיר 'מיהו המיילל ברוח', שקינן מבצעת:

גם קרולינה מדברת על הקשר המיוחד עם סבתה, ששרה שירים רק לה. "היא שונה מאימא שלי", מספרת קרולינה, "סבתא הייתה יותר גסה וצוענייה, ואימא שלי, יש בה איזו עדינות אינסופית כזאת. סבתא אסתריקה, מה שהיה עדין בה זה שבשקט בשקט היא גידלה אותי, והיא גידלה אותי ביד רמה. היא הייתה אישה מאוד קשוחה, אבל היא הייתה שרה לי. רק לי, רק לי. אף אחד לא שמע אותה שרה, והיא שרה לי ביוונית ובתורכית ובצרפתית, והיא שרה כמו סזאריה אבורה – קול שאתה אומר 'וואו וואו וואוו'". השירים עצמם היו שירים עממיים עם מסרים קשים לעיתים, אבל הקול שלה זכור לקרולינה כקסם מיוחד: "היה לה גוון קול, שלי לפחות, זכור כמו הקול היפה ביותר ששמעתי בחיים".

תרפיה במוזיקה

אצל מרינה מקסימיליאן המוזיקה הייתה תמיד נוכחת. אימה, העוסקת במוזיקה, מילאה את הבית בצלילים. אחד הצלילים שליוו אותה כל חייה הוא שיר ערש שאימה הייתה שרה לה ושהיום היא שרה לבנותיה. "השיר הזה מתאר את החדר כולו שהולך לישון, צעצוע אחר צעצוע, וזה משהו שאני רוצה להעביר הלאה. גם אימא שלי, עד היום, אם אני מתקשרת אליה ואומרת שאני לא מצליחה להירדם, היא שרה לי אותו."

בשיחה עם מרינה הזכירה מאיה קוסובר את כאבי ההגירה, את "כאב שתי המולדות", במילותיה היפות של לאה גולדברג, המשוררת שהיגרה מליטא לישראל. לעומת הכאב הזה, אמרה קוסובר למקסימיליאן, נראה שאצלה איכשהו ההגירה היא סיפור אהבה בשתי שפות. מקסימיליאן הלחינה את השיר "עמוק בטל" שכתבה לאה גולדברג ומחזירה אותו למזרח אירופה, כשהיא מבצעת את השיר בשילוב של עברית ורוסית – כשהחלק הרוסי תורגם על ידי אמה של מקסימיליאן:

לבסוף העלתה מקסימיליאן את אמא שלה לביצוע משותף של "הקאנון הרוסי", שיר רוסי בן 300 שנה. אימה של מארינה, שעוסקת במוזיקה בעצמה, מספרת לפני הביצוע כי בעיניה "כל מה שקשור למוזיקה, ועוד יותר כשהיא בליווי של טקסט, הוא בעצם תרפיה; זה נכנס לגוף ועושה רק דברים טובים":

חוק התרנגול

לגדול בבית מוזיקלי זו לא רק זכות, אלא גם אתגר. גם אלון עדר וגם אסף אמדורסקי, בניהם של מוזיקאים מוכרים, מתארים את הקסם בצד הקושי.
אלון עדר, בנו של המוזיקאי יהודה עדר והשחקנית והזמרת מיקי קם, מספר על הילדות בצל שם המשפחה המוכר ועל הצורך להגדיר את הזהות המוזיקלית שלו בנפרד. "כילד, אני חושב שהתגאיתי בזה נורא… ועם השנים זה התהפך מאוד ונהיה מין צל ומשהו שאני מתבייש בו ומנסה להסתיר אותו":

אסף אמדורסקי, שהוריו התגרשו בילדותו, סיפר שבמסגרת הסדרי הראייה הוא היה פוגש את אביו בכל שבוע לשעתיים בלבד, שהיו חשובות לו מאוד. מגיל צעיר נחשף לחיים הבוהמיים של אביו המוזיקאי בני אמדורסקי, שאליהם נמשך מאוד והוקסם מהם.
אמדורסקי תיאר גם את המורכבות של היותו בן זמר לאבא זמר ומספר על "חוק התרנגול" של עולם המוזיקה: כמעט אין בנמצא זמרים דומיננטיים שבו זמנית בניהם הזמרים דומיננטיים וחשובים אף הם. הוא ואביו צייתו לחוק זה. ממש בשבוע פטירתו של אביו, התרחש חילוף המשמרות או מרוץ השליחים:

 
תמונה ראשית: אריק פוטרמן