יש מצבים שבהם אי אפשר לדעת מה באמת עמד מאחורי המעשה – טעות תמימה או כוונה לפגוע. האמת מתבררת כשאף אחד לא רואה – אבל אתה יודע. ליאור טל שדה עם פרשת קדושים.
פרשת קדושים מלאה במצוות חברתיות נפלאות, ממתנות עניים בשדה ועד "ואהבת לרעך כמוך". בתוכן מופיע הפסוק: "לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל", שבאופן שונה משאר הציוויים, ממשיך במילים "וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ" (ויקרא יט, יד). מדוע דווקא כאן נאמר לפתע שיש לירוא מאלוהים? רש"י מסביר: "לפי שהדבר הזה אינו מסור לבריות לידע אם דעתו של זה לטובה או לרעה, ויכול להשמט ולומר לטובה נתכוונתי, לפיכך נאמר בו: ויראת מאלהיך המכיר מחשבותיך. וכן כל דבר המסור ללבו של אדם העושהו ואין שאר הבריות מכירות בו, נאמר בו ויראת מאלהיך".
לשם המחשה ניקח דוגמה היפותטית - שרה נותנת עצה כלשהי לרבקה בתחום ששרה מתמצאת בו היטב ושרבקה אינה מבינה בו דבר. רבקה משולה לעיוורת. היא מתנהלת על פי עצת חברתה, אשר מתבררת כגרועה מאוד; עצתה של שרה הייתה מכשול לרבקה. האם שרה פעלה בתמימות – התכוונה לטוב ופשוט טעתה – או שהכשילה את חברתה במכוון? יש רק אדם אחד שיודע את התשובה לזה: שרה. זה מה שמכונה בספרות חז"ל "דברים המסורים ללב".
המשנה והגמרא במסכת בבא מציעא (נח ע"ב) עוסקות במושג "אונאת דברים", שחידשו חכמים. הגמרא מנסה להסביר מהי אונאה שכזו באמצעות שורה של דוגמאות: להזכיר לאדם שחזר בתשובה את עברו כדי להוכיח אותו; לומר לאדם שסובל ייסורים קשים שישאל את עצמו מה הוא עשה כדי להיות ראוי לסבל שלו במקום לעודד אותו ולתמוך בו; מישהו שמטעה סוחרים תמימים שהגיעו מרחוק בנוגע למיקומה של איזו חנות או בנוגע לאיזה מוצרים ניתן למצוא בה; מישהו שנכנס לחנות ומעסיק את המוכר ומבקש למדוד בגדים ולברר מחירים בשעה שאין לו בכלל כסף לקנות אותה. על זה אומרת הגמרא: "אף לא יתלה עיניו על המקח בשעה שאין לו דמים שהרי הדבר מסור ללב וכל דבר המסור ללב נאמר בו ויראת מאלהיך" (שם).
"אונאת דברים" היא מצב שבו אתה גורם צער לאדם אחר ושיש ביסודו איזו רמייה חברתית. בדוגמאות הללו הַמּוֹנֶה לא קיבל את החוזר בתשובה או את הגר כשווה בין שווים; התיימר להיות חבר טוב שבא לתמוך ורק גרם לצער; ידע שהחנות שאליה שלח את קוניו לא תעזור להם; לא באמת התכוון לקנות. אבל רגע, אולי אין זה כך? אולי הוא לא התכוון לפגוע בו, אלא רק ציין בתמימות שבעבר הוא היה אחר; אולי הוא חשב שחשבון הנפש יעזור לו; אולי הוא התכוון לקנות בפעם הבאה, כשיהיה לו כסף. אלה דברים המסורים ללב – רק הוא ואלוהים יודעים.
"ויראת מאלוהיך" בא לידי ביטוי באופן אחר אצל כל אדם. פעם סיפר לי חבר שאשתו החכמה יעצה לו כשהתלבט אם לעשות מעשה מסוים: דמיין שהתלמידים שלך רואים אותך, ואז תחליט מה לעשות״. יראת אלוהים של החבר הייתה לדמיין את תלמידיו. לרובנו יש מישהי או מישהו כזה בחיים, שאם רק נדמיין אותו צופה בנו, אם רק נדמיין שהוא יכול לקרוא את המחשבות שלנו ולהיכנס ללב שלנו, אז נחווה את "ויראת מאלוהיך" ונעשה את הדבר הנכון.
בהמשך הפרשה חוזר צירוף המילים הזה: "מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְהוָה" (ןיקרא יט, לב ). רש"י מסביר: "איזהו הִדּוּר? לא ישב במקומו ולא ידבר במקומו ולא יסתור את דבריו. יכול יעצים עיניו כמי שלא ראהו? לכך נאמר: 'ויראת מאלהיך', שהרי דבר זה מסור ללבו של עושהו". מכירים את זה שבדיוק כשהקשיש עולה לאוטובוס הצפוף, אתם במקרה מנמנמים?
דבר המסור ללב הוא דבר שרק עושה המעשה יודע מהי כוונת הלב שמאחוריו, אבל גם ההנחה הזאת אינה מובנת מאליה. האם אין מקרים רבים שהאדם עצמו אינו יודע למה הוא עשה את מה שהוא עשה? פעמים רבות אנחנו מספרים לעצמנו סיפור ומרמיםאת עצמנו; עושים רציונליזציה למעשים של עצמנו ומאמינים בה. דברים רבים כל כך מסורים ללב ומוסתרים מאיתנו בעת ובעונה אחת, ולוואי ונדע להתבונן בביקורתיות אל תוך עצמנו, כפי שאנו מתבוננים באחרים.
מבוסס על פרק 213 – פרשת קדושים: "דברים המסורים ללב" בהסכת היומי "מקור להשראה
תמונה ראשית: הבול הישראלי שהונפק לכבוד עשור ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם - 750 פרוטות\ ויקיפדיה
