בין פגם גופני לשלמות אנושית: פרשת אמור

מספרים על ילד אחד שהיה מגמגם. יום אחד שאל הילד את אבא שלו למה זה ככה; למה דווקא הוא מגמגם. אבא שלו השיב לו שזה משום שהוא ילד של שבת. "ילד של שבת?", שאל הבן. "כן", השיב אביו, "המלאכים אחראים על יצירת הילדים שאחרי זה מגיעים לכאן כתינוקות. יש חומר שכל, יש חומר יופי, יש חומר גובה, והמלאכים צריכים להרכיב ילדים בזהירות ובתבונה. ביום שישי אחר הצהריים המלאכים מפסיקים לעבוד ויוצאים למנוחת השבת שלהם, ובכל שבת מתגנב לו אלוהים השובב למפעל ייצור הילדים, לוקח קצת חומר כזה וקצת כזה, לפי נוסחאות שרק הוא מכיר, ובורא את הילד המושלם, אבל מכיוון שאי-אפשר להוריד לעולם ילד שהוא ממש מלאך, אז אלוהים מטיל מום קטן בגופו. לפעמים הוא עושה אותו מגמגם, יש שהוא עושה לו רגל קצת קצרה, לעיתים הוא פוגע בראייה שלו ולפעמים הוא יוצר אותו חירש או גיבן, ואז הוא מוריד לעולם ילד מושלם, שהמושלמות שלו מסתתרת מאחורי אותו פגם גופני קטן וחסר חשיבות. מי שיודע להסתכל היטב, רואה: מאחורי המגבלה מסתתר ילד מלאך, ילד של אלוהים, ילד של שבת".

לצערי, לא הצלחתי לגלות מי חיבר.ה את הסיפור המתוק הזה, שמסתובב לו ברשת בנוסחים שונים. לעומת זאת, בפרשת השבוע שלנו נמצא לכאורה מסר אחר. אלוהים אומר למשה: 

דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר אִישׁ מִזַּרְעֲךָ לְדֹרֹתָם אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם לֹא יִקְרַב לְהַקְרִיב לֶחֶם אֱלֹהָיו. כִּי כָל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא יִקְרָב אִישׁ עִוֵּר אוֹ פִסֵּחַ אוֹ חָרֻם אוֹ שָׂרוּעַ. אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ שֶׁבֶר רָגֶל אוֹ שֶׁבֶר יָד. אוֹ גִבֵּן אוֹ דַק אוֹ תְּבַלֻּל בְּעֵינוֹ אוֹ גָרָב אוֹ יַלֶּפֶת אוֹ מְרוֹחַ אָשֶׁךְ. כָּל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם מִזֶּרַע אַהֲרֹן הַכֹּהֵן לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב אֶת אִשֵּׁי יְהוָה מוּם בּוֹ אֵת לֶחֶם אֱלֹהָיו לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב. לֶחֶם אֱלֹהָיו מִקָּדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים וּמִן הַקֳּדָשִׁים יֹאכֵל. אַךְ אֶל הַפָּרֹכֶת לֹא יָבֹא וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִגַּשׁ כִּי מוּם בּוֹ וְלֹא יְחַלֵּל אֶת מִקְדָּשַׁי כִּי אֲנִי יְהוָה מְקַדְּשָׁם. (ויקרא כא, יז-כג)

אם כן, התורה אינה מאפשרת לבעלי מום לעבוד בקודש. בעקבות דברים אלו התעוררה מחלוקת הלכתית בנוגע לשאלה אם בעלי מומים יכולים לשמש בימינו שליחי ציבור, חזנים וקוראים בתורה. בספר ההלכה ערוך השולחן מסוף המאה ה-19 כותב הרב אפשטיין: "שליח ציבור שיש בו מומין כגון שנפלו זרועותיו או חיגר ברגליו וכיוצא בו כתב המהרש"ל שיכול להיות ש"ץ, ואדרבא הקדוש ברוך הוא משתמש בכלים שבורים; אבל בזוהר אמור אוסר, וכלים שבורים היינו שיהיה דכה ושפל רוח ולא מום ממש ע"ש. ובשל"ה מתיר בשם מהר"מ מרוטנבורג דלב נשבר אלהים לא תבזה" (ערוך השולחן, אורח חיים סימן נג, דיני שליח ציבור, סעיף ט).

דווקא מתוך השבר וההתמודדות עימו צומחת אישיות נעלה יותר. "הקב"ה משתמש בכלים שבורים". כיום, בזרמים הליברליים, היחס לאנשים עם מוגבלות הוא לרוב שוויוני ומכבד; בבתי הכנסת האורתודוכסים –יש ויש.
לשמחתנו, בתקופה האחרונה ניתן למצוא יותר ויותר פסיקות הלכה שמאפשרות להעלות לתורה אנשים עם מוגבלות, כולל מוגבלות שכלית.

ובמדינה? בשנת 1998 נחקק בישראל חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות. החוק, שמכיר בחובת החברה לשמור על זכויותיהם של אנשים עם מוגבלויות, מבוסס ״על ההכרה בעקרון השוויון, על ההכרה בערך האדם שנברא בצלם ועל עקרון כבוד הבריות". מטרת החוק היא ״לעגן את זכותו של אדם עם מוגבלות להשתתפות שוויונית ופעילה בחברה בכל תחומי החיים, וכן לתת מענה הולם לצרכיו המיוחדים באופן שיאפשר לו לחיות את חייו בעצמאות מרבית, בפרטיות ובכבוד, תוך מיצוי מלוא יכולתו". בפועל, כמובן, הדרך להשתתפות שוויונית עוד ארוכה, אך בהחלט ישנה התקדמות ניכרת מאוד בתחום.

על-פי הנתונים האחרונים של נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, יש בישראל כ-1.7 מיליון איש בעלי מוגבלויות שונות, אבל הנתונים האלה נוגעים רק למוגבלות שנבחנת על-פי קריטריונים מסוימים. האמת היא שאין אדם בעולם שאין לו מוגבלויות כלשהן. אומנם, פה ושם ישנם ילדים של שבת, אך בסופו של יום, חלק מלהיות אדם זה להיות מוגבל, לא-מושלם, ולהתמודד עם זה.
מבוסס על פרק 218 – פרשת אמור: "איש אשר בו מום" בהסכת היומי "מקור להשראה