חורבן לכיש ושתיקת האשורים

שתיקה רועמת: החלק החסר שהפך את ירושלים למרכז העולם

לפני קרוב ל-3,000 שנה התמודדה ממלכת יהודה הקטנה עם איום קיומי מצד האימפריה האשורית האדירה, שהייתה מעצמה צבאית חסרת תקדים באכזריותה וביעילותה. כאשר מלך אשור סנחריב עלה על הארץ עם צבאו, הוא הרס, בזז וכבש עיר אחר עיר, ויהודה נחרדה מפני החורבן הנורא שצפוי לה, ובעיקר לבירתה ירושלים. ואולם, מהלך אירועים דרמטי ובלתי-צפוי שינה את התודעה ואת האמונה של עם שלם, והוביל למלחמת גרסאות היסטורית: מדוע בירת יהודה, ירושלים, לא נפלה? וכיצד הוביל הדבר לתפיסה שהיא חסינה מנפילה לעולם?

בפרקים הראשונים של העונה החדשה של ארץ חפר, שצולמה בשטח חזרנו אל שני נושאים עתיקים מאוד — ואקטואליים להחריד: חורבן יהודה, והרגעים שקדמו לו, שהיו רצופים נרטיבים סותרים וקונספציות שהתגלו ככושלות.
בתוך כך עולה גם שאלה רחבה יותר: כיצד הפכה ירושלים לבירה הנצחית של העם היהודי?
במהלך הפרקים אנחנו פוגשים את חורבן לכיש, את המקדשים שפעלו מחוץ לירושלים, ואת השאלות המתמשכות על מיתוס, התקבלות ופרשנות.

חורבן לכיש

מלכי אשור הקפידו לתעד ולהאדיר את פועלם הצבאי ואת כיבושיהם. הם עשו זאת באמצעות כתובות ראווה, תחריטים ותבליטי אבן מונומנטליים שקישטו את ארמונותיהם. התבליטים לא היו רק יצירות אמנות; הם שימשו כלי תעמולה מבריקים שנועדו להציג את המלך ככוח מוחץ, בלתי-מנוצח, ולהטיל אימה על כל מי שיעז למרוד. הם התמקדו באופן עקבי בהצלחות בלבד והתעלמו מכישלונות.

שיא מסעו של סנחריב ליהודה, כפי שמשתקף מהגרסה האשורית, היה כיבוש העיר לכיש. לכיש הייתה העיר השנייה בחשיבותה ביהודה, והמצור האשורי עליה נחשב למבצע צבאי יוצא דופן. כדי לפרוץ את חומותיה, בנו האשורים סוללת מצור ענקית, מבנה יחיד מסוגו, המוכר בעולם העתיק עד היום, שהורכב ממיליוני אבנים. תבליטי לכיש, שנחשפו בחדר הכס של סנחריב בארמונו בנינווה ושמוצגים כיום במוזיאון הבריטי, הם תיעוד ויזואלי מרשים ומצמרר של האירוע. הם מציגים את איילי הניגוח האדירים מכים בחומות, את ירי החיצים והאבנים ואת חיילי יהודה מנסים להגן על עירם. התבליטים גם מציגים את התוצאות המחרידות: שבויי לכיש נראים משופדים ומופשטים מעורם או צועדים בטור ארוך לגלות, כשלל לפני סנחריב המנצח. סנחריב עצמו מתפאר בכתובותיו כי סנחריב כלא את המלך חזקיהו בירושלים כ"ציפור בכלוב" וקיבל ממנו מס כבד של זהב וכסף.

הנרטיב המקראי והצלת ירושלים

הסיפור המקראי, לעומת זאת, מציג תמונה שונה. הוא אומנם מציין שסנחריב כבש את "כל ערי יהודה הבצורות" וכי חזקיהו שילם מס כבד, אך עיקר הדרמה מתמקדת בירושלים. חזקיהו המלך, שהבין את הסכנה, פעל לביצור ירושלים והכין אותה למצור, ובכלל זה בנה את נקבת השילוח המפורסמת כדי להזרים מים אל תוך העיר באופן מוגן, מה שמתועד גם בכתובת השילוח, שנמצאה בעיר דוד.

ואולם, לאחר מכן, כאשר שליח סנחריב מטיל אימה על תושבי העיר, מתחולל הנס הגדול. לפי המקרא, חזקיהו פונה לנביא ישעיהו, וזה מה שקרה בתגובה לתפילותיו: "וַיֵּצֵא מַלְאַךְ ה וַיַּכֶּה בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר מֵאָה וּשְׁמֹנִים וַחֲמִשָּׁה אָלֶף וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וְהִנֵּה כֻלָּם פְּגָרִים מֵתִים" (ישעיהו ל"ז, ל"ו). כלומר, בבוקר הקרב, כל מחנה אשור שצר על העיר נמצא מת. סנחריב נאלץ לסגת, ובהמשך הסיפור המקראי הוא נרצח על ידי בניו. הנרטיב המקראי הזה אינו תיאור היסטורי יבש, כמובן; הוא סיפור על התערבות אלוהית דרמטית. הנס הזה, שהציל את ירושלים בזמן ששאר הערים שסביבה נכבשו ונפגעו, גרם לכינון של מיתוס, שראה בהצלת ירושלים הוכחה חד-משמעית לכך שאלוהי ישראל מגן על עירו הנבחרת, ולכך שירושלים, בניגוד לכל עיר אחרת שנפלה בידי האשורים, נהנית מחסינות אלוהית מיוחדת. היסטוריונים וארכיאולוגים תופסים את הצלת ירושלים במסע סנחריב כאחד הרגעים החשובים ביותר בעיצוב המיתוס של ירושלים כעיר הקדושה ביותר, כעיר הנבחרת (ממש כשם שכל צרה שהיהודים שורדים מחזקת את תחושת "העם הנבחר").

שתיקה רועמת וחורבן מושהה

סנחריב, בכתובותיו ובתבליטיו, מתאר בפירוט מרשים את כיבוש ערי יהודה, את הטלת המצור על ירושלים ואת המס העצום ששילם לו חזקיהו. ואולם, דבר אחד הוא אינו טוען – שהוא כבש את ירושלים עצמה. הוא "כלא" את חזקיהו, הטיל מצור, קיבל ממנו כופר, אך העיר עצמה לא נפלה בידיו. לכאורה, אין מדובר דווקא בנס – שהרי המסע אכן הצליח להכניע את חזקיהו – וייתכן שמבחינתו של סנחריב זה הספיק, אף שהחוקרים מניחים שהמטרות הראשוניות היו אלימות יותר מהכנעה ומס ותו לו. ייתכן אף שהאדרת כיבוש לכיש, שהיה אכן אירוע צבאי אדיר, נועדה להסיט את תשומת הלב מהיעדר ההצלחה המלאה בכיבוש ירושלים.

תל בורנה, לכיש. מתוך צילומי הסדרה (צלם: יאיר יעקב)

השתיקה האשורית המהדהדת לגבי כיבוש ירושלים, בצד הסיפור המקראי על הנס האלוהי, מאששים את הצלתה של ירושלים במסע סנחריב, אלא שדווקא ההצלה הזאת היא במובנים רבים תחילתו של הסוף, לפחות לפי גרסאותיהם של הנביאים.

האמונה כי העיר חסינה מפני כל אויב וכי "מלאך ה'" מגן עליה נהפכה למיתוס מכונן. מיתוס זה נותר חי ובועט לאורך דורות והשפיע באופן דרמטי על תפיסת העם היהודי את העיר ואת יחס האל אליה, גם במצורים מאוחרים יותר. כך, כאשר הבבלים צרו על ירושלים כמאה שנה לאחר מכן (586 לפנה"ס), וירמיהו הנביא בישר את חורבן העיר, אנשים רבים עדיין דבקו באמונה זו והיו בטוחים שהם מוגנים מכול ("לֹא תָבוֹא עָלֵינוּ רָעָה וְחֶרֶב וְרָעָב לוֹא נִרְאֶה" [ירמיהו ה', י"ב]) וכי ירושלים היא בלתי-מנוצחת, אבל הפעם הנביאים צדקו. הם התריעו שוב ושוב שהביטחון בחסינות סופו באסון, והאסון בא. העיר הבלתי-מנוצחת נחרבה, העם גלה ומסע החורבן שהתחיל עם סנחריב הושלם בידי נבוזראדן, שר צבאו של נבוכדנצר, מלך בבל.

מסע סנחריב ותיעודיו השונים מספקים לנו הצצה מרתקת למפגש בין-נרטיבי שמראה כיצד נרטיבים שונים מעצבים את תפיסת ההיסטוריה ואת המיתוסים המכוננים של תודעה קולקטיבית. בשני הצדדים של מלחמת הנרטיבים, המטרה הראשונה אינה תיעוד היסטורי: מצד אחד, הגרסה האשורית המגולמת בכתובות סנחריב ובתבליטי לכיש, ששותקת בכל הנוגע למצבה של ירושלים, נועדה להאדיר את כוחו הצבאי של המלך ושל האימפריה, להתהדר בכיבוש ערי יהודה ובקבלת מס כבד מחזקיהו; מנגד, הגרסה המקראית, שהיא בעלת מגמה היסטוריוסופית דתית, מציגה את אותם האירועים כנס אלוהי שהציל את ירושלים ושהבטיח את מעמדה כעיר נבחרת ומוגנת על ידי האל. כך, מתוך אותו אירוע היסטורי התגבשו שתי תודעות לאומיות, רוחניות ופוליטיות שונות, ואת אלו עיצבה הבחירה במה מתוך האירועים לספר וכיצד לספר זאת.