ארכיאולוגים הם חוקרים מוזרים מאוד. אפרת שפירא רוזנברג הצטרפה אליהם, בגשם ובשרב, וחזרה עם התלהבות חדשה מהתחום. ריאיון לקראת עליית העונה החדשה של "ארץ חפר"
מצפה בניה. אפרת רוזנברג שפירא בצילומי "ארץ חפר" (צלם: יאיר יעקב)
"לא ידעתי כלום על ארכיאולוגיה כשנכנסתי לזה. כלום", מספרת אפרת שפירא רוזנברג לקראת עלייתה של העונה החדשה של "ארץ חפר". "נאלצתי ללמוד המון לקראת העונה הראשונה. אני מרגישה שעשיתי שני תארים בארכיאולוגיה בשנים האלה".
מה גילית על ארכיאולוגיה שלא ידעת קודם?
"קודם כול, בארכיאולוגיה כשאת מגיעה לאתר, מצביעים ואומרים לך: 'פה היה מקדש'. את מסתכלת ולא מבינה איפה המקדש ומה רואים, ואז את רואה ערמה של אבנים, ואומרים לך 'זה ההיכל וזה הדביר'; צריך הרבה דמיון. זה תחום מדהים. למדתי במידה רבה דבר והיפוכו. מצד אחד, יש דברים פיזיים. יש אבנים אמיתיות בתוך האדמה – אי-אפשר להתעלם מהממצאים – וזה מכריח אותך להתעמת עם כל מיני מיתוסים. יש דברים שהארכיאולוגיה פשוט מוכיחה. זה מדע. מצד אחר, בו-זמנית גם גיליתי כמה מחלוקות יש סביב הפרשנות של הממצאים, עד כמה זה לא מדע, עד כמה זה מדרש. על אותה האבן יכולים להיבנות, תרתי משמע, תילי תילים של בניינים באוויר. גיליתי גם כמה אמוציות ואגו יש שם. מבחינתי, זה היה מדהים לגלות כמה התחום הזה חי ותוסס. גיליתי את התככים ואת האמוציות.
"ארכיאולוגיה נתפסה כמו תחום מנומנם כי מדובר בחקר העבר, אבל בפועל, כל הזמן מתגלים דברים חדשים. אין הרבה תחומים שבהם את יכולה לפתח איזו תזה, ואז מתגלה משהו שפשוט ממוטט לך את כולה. את יכולה לבנות את התהילה שלך על משהו, ופתאום מגלים משהו באמצעים מדעיים, כמו בדיקת פחמן 14, ובום - כל המדרש שבנית מתמוטט. מרתק גם לגלות איך אנשים מגיבים לזה שהתזה שלהם הופרכה, או לפחות התערערה. ארכיאולוגיה מלמדת הרבה גם על נפש האדם, ולא רק על האבנים ועל מה שהיה פה".
פסיכולוגיה של הארכיאולוגיה.
"ממש".
בעונות הקודמות השיח כולו היה אקדמי ומהבית. זו הייתה הפעם הראשונה שיצאתם לשטח. איך זה היה?
"קודם כול, זה קשה. מדובר בתנאי שטח, על כל המשתמע מכך. צריך לתאם הכול מראש, ולפעמים המצב ביום המתוכנן לא-אידיאלי. פעם אחת קבענו יום צילום, והייתה המתקפה של איראן בלילה. זה היה יום ראשון בבוקר שלמחרת מוצאי השבת ההוא. קבענו בשש בבוקר באתר. לא ידענו מה עושים – מבטלים? לא מבטלים? נכנסתי לאוטו ונסעתי. נפגשנו באתר, קיפלנו את הזנבות וחזרנו הביתה. מרואיינים אמרו שהם חוששים לבוא. אף אחד לא ידע איך היום הזה יתפתח – אם האירוע נגמר או לא. השארנו ילדים בבית, נפגשנו, ביטלנו והלכנו. ביום אחר שבו יצאנו לשטח, הייתה אזעקה מייד כשנכנסתי לרכב, בשש בבוקר. השארתי את האוטו באמצע הרחוב ורצתי פנימה. את זה כבר לא ביטלנו.
"היו ימים של חום אימים, שרב מטורף. ביום הצילומים האחרון כמעט איבדתי את ההכרה. היינו בבקעת הירדן, צעדנו ברגל ב־42 מעלות כדי לצלם על גדת הירמוך. בשלב מסוים הצלם ביקש שנעשה הפסקה כי הייתי אדומה כל כך שזה לא נראָה טוב. ביום אחר היה גשם שוטף".
חניון גבעתי. מתוך צילומי הסדרה (צלם: יאיר יעקב)
כשחושבים על זה, ארכיאולוגיה היא התחום האקדמי שהכי קשור לשטח.
"זה עולם שבו הפרופסורים הכי מכובדים, חתני פרס ישראל, פשוט מגיעים בעונת החפירה לשטח. במשך כמה שבועות או חודשים הם ישנים ליד האתר, ומגיעות משלחות מתנדבים מחו״ל. זו סצנה שלמה: מתחילים לחפור בחמש בבוקר; אוכלים יחד ארוחת בוקר בשטח; רומנים מתפתחים שם בין כל החופרים".
מה גילית על ארכיאולוגים? איזה סוג של טיפוסים הם? אלו חוקרים מוזרים מאוד.
"אלו באמת חוקרים מוזרים מאוד. צריך שתהיה להם גם היכולת שצריך כל מרצה – לעמוד מול כיתה וללמד – והם צריכים גם להיות גייסי כספים, כי החפירות האלה עולות כסף. איש לא מממן את הפרויקטים מראש. אם אתה מעוניין בחפירה כלשהי, אתה צריך לגייס כסף כדי לממן את החופרים ואת כל השהות שלהם ולפנק אותם באוכל. מלבד זאת, הם גם צריכים לדעת להנהיג צוות. בחפירות גדולות יש עשרות אנשים – לפעמים ממדינות שונות, שמדברים שפות שונות – שנמצאים בשטח. זה חתיכת פרויקט. ומעבר לכל זה, הארכיאולוגים נעלמים מהבית לשלושה חודשים בקיץ.
"אגב, יש גם היבטים מגדריים. לנשים, לאימהות, הרבה יותר קשה. את צריכה להיות מחוץ לבית חודשיים, בחופש הגדול. אם יש לך ילדים קטנים מה תעשי איתם? תיעלמי מהבית ותישני באיזו חפירה? מישהי אמרה לי שהיא הייתה מביאה את הילדים איתה, אבל הילדים לא תמיד אוהבים את זה. לא בכדי רוב הארכיאולוגים הם גברים".
וזה קשור בעינייך לאתגרים האלה – לכך שקשה מבחינה טכנית להיות ארכיאולוגית?
"אני מניחה שזה קשור גם לזה. קשה יותר לחיות עם החפירות בשטח. אנחנו יודעות שקשה יותר לנשים לכתוב דוקטורט בגילים האלה כי שיש להן ילדים. אם את ארכיאולוגית, הדוקטורט שלך צריך להיות מבוסס על הממצאים שלך בשטח ועל הניתוח שלהם. זה הרבה יותר קשה מאשר לשבת בספרייה ולכתוב דוקטורט תיאורטי, שגם זה קשה מאוד".
