"אני לא מסתכלת על התנ״ך כספר היסטוריה"

הילדים של אפרת שפירא רוזנברג כבר מתעצבנים עליה שהיא "מרעילה" להם את סיפורי התנ"ך וההיסטוריה שהם לומדים בבית הספר. אחרי שתי עונות מצליחות של הסדרה ארץ חפר, שחשפה את רובדי הסיפור ההיסטורי והארכיאולוגי של ארץ ישראל, יצאה שפירא רוזנברג לצילומים של העונה השלישית, וזו עיצבה מחדש את זהותה ואת תפיסת המרחב שלה. פגשנו אותה לשיחה על מקדשים מחוץ לירושלים, על הדרך שבה הארכיאולוגיה מערערת על הנרטיב של התנ"ך ועל ליל סדר שבו מציינים את יציאת מצרים — גם אם היא לא ממש התרחשה כפי שסופר.

יש איזו קונספציה מסוימת שהתנפצה לך במהלך הצילומים? האם התפיסה שלך את המרחב הזה השתנתה?

"בלי שתכננתי. מה שיצאנו לעשות זה מה שעשינו. הבנתי שהרבה מהסוגיות הזהותיות שאנחנו מתחבטים בהן תמיד היו פה. תמיד התעסקו בהן".

כמו מה?

"הסיפור הזה של פרטיקולריות מול הרצון להשתלב במרחב, מול העמים האחרים. זה הסיפור של ישראל ויהודה: ממלכה אחת שהייתה יותר עם הפנים החוצה, וממלכה אחרת, הרבה יותר קרתנית, הרבה יותר לאומנית, שהייתה עם הפנים פנימה. בתנ"ך הכול מתואר דרך הפריזמה של מי שהלכו בדרך השם ומי שלא הלכו בדרך השם, ופתאום את מסתכלת על זה אחרת ושואלת את עצמך 'האם אלה שלפי התנ"ך הלכו בדרך השם פשוט היו הרבה יותר פרטיקולריים והרבה יותר לאומניים ולא רצו ליצור בריתות? פתאום את גם מסתכלת על המלכים שמתוארים כרשעים ומבינה שהם עשו בחירות פוליטיות הגיוניות.

"מנשה, למשל, היה אחד המלכים הכי טובים שהיו. הוא הביא את ירושלים לגדלים חדשים ויצר בריתות פוליטיות חשובות, והוא נחשב לאחד המלכים הגרועים והרשעים ביותר בספר מלכים. בית עומרי הוא עוד דוגמה : בתנ"ך הוא הנמסיס הגדול של בית דוד, אבל בארכיאולוגיה בית עמרי הוא ממלכה מרשימה. הוא ואחאב הגדילו את הממלכה מאוד והשתלבו טוב במרחב. פתאום את מבינה שהמאבק הזה בין הפרטיקולריות לגלובליות – בין התבדלות ובין להיות חלק ממה שקורה פה – תמיד היה.

"כך גם לגבי המעמד של ירושלים. האם ידעת שהיו מקדשים יהודיים לאלוהי ישראל מחוץ לירושלים, שהקריבו בהם קורבנות ושהכוהנים שלהם קיבלו טיפים מהכוהנים בירושלים? המקדש באלכסנדריה והמקדש באי יב (שבאמצע הנילוס) פעלו בזמן שבית המקדש היה קיים. אנחנו יודעים על לפחות שני מקדשים שפעלו בימי בית שני. אחד מהם הוא מקדש חוניו שבמצרים. חוניו, שהיה כהן גדול, עמד בראשו. התגלו מכתבים שבהם כוהני מקדש חוניו מתכתבים עם הכוהנים בירושלים, שואלים אותם שאלות והם עונים להם".

זה אומר שגם הכוהנים במקדש בירושלים לא חושבים שהוא צריך להיות המקדש היחיד?

"נכון, הם מבינים שהאנשים האלה הם עכשיו בגלות. הם לא יגיעו לירושלים, וצריך לאפשר להם להקריב קורבנות במקום מגוריהם. וישנו גם המקדש בשומרון: היו בו כוהנים מיהודה שהגיעו לשומרון כי חיפשו עבודה. בראשית התקופה של עולי בבל, בית המקדש בירושלים היה עלוב מאוד, ושומרון הייתה גן פורח והיה בה מקדש מדהים. אז הסיפור הזה של הבלעדיות של ירושלים כבירת הנצח של עם ישראל, ובכלל, הנושא של ריכוז הפולחן בעיר, מתחילים להתערער. וכך מתערער מעמדו של הנרטיב המקראי כהיסטוריה אל מול מעמדו כאתוס.

"בעונה הראשונה עשינו לפני פסח פרק על יציאת מצרים. כיום אין שום חוקר שאומר שיציאת מצרים קרתה כפי שהיא כתובה. שאלתי את ישראל פינקלשטיין, אחד הארכיאולוגים הכי מוערכים, איך זה עובד אצלו – האם הוא מציין את ליל הסדר. הוא אמר לי 'לילה אחד בשנה אני יושב ליד השולחן, ואני מספר ביציאת מצרים. לילה אחד אני מאמין שזה קרה ושזה הסיפור שלי; זה המיתוס שלי. למוחרת בבוקר אני קם וממשיך להיות מדען וארכיאולוג, והכול בסדר. לכל עם ישנם המיתוסים שלו והסיפורים שרוצים לבסס אתוס, מוסר ותפיסה עצמית, וזה בסדר'. בכל פעם ניסיתי לקבל מהאנשים האלה את הטייק שלהם על איך הכול עובד ביחד".

ולך זה עובד? זה מאתגר אותך אמונית או דתית?

"היום כבר לא. זה חי אצלי בשלום. אני לא מסתכלת על התנ"ך כעל ספר היסטוריה. צריך לעצום את העיניים ולהכחיש מדע בשביל לחשוב שזהו ספר היסטוריה. מצד אחר, זה לא מוריד מערכו; זה מעלה את ערכו. אלו דברים שישראל פינקלשטיין אמר לי: 'אני יודע שהיו עורכים מקראיים, וזה לא גורם לי להעריך את התנ"ך פחות, אלא להעריך אותו יותר. הם היו גאונים'. עורכי התנ"ך הצליחו לייצר סיפור קוהרנטי – היסטורי כביכול – מאוסף אקלקטי של מסורות שהיו במרחב ולהפוך את הספר הזה לרב-מכר של כל ההיסטוריה, לספר מוסר מלא ערכים. אם זו לא אלוהות, אז אני לא יודעת מה כן. זה, מבחינתי, הופך אותו לספר אלוהי".

במובנים רבים ארכיאולוגיה היא היכולת לספר סיפור. לכותבי התנ"ך ישנה היכולת שיש לארכיאולוג – לקחת אוסף של עובדות ולספר דרכן סיפור.

"לגמרי, לספר סיפור קוהרנטי. גם האג'נדה שלהם הייתה להכניס את כולם פנימה: לספר את כל הסיפורים של כל השבטים השונים. זה ראוי להערצה. בתקופה של קיטוב ומלחמות של נרטיבים, מרתק לראות איך הם הצליחו לייצר נרטיב אחיד מכל הנרטיבים השונים שהיו פה. הם הצליחו להכיל את כל פליטי הממלכה הצפונית שהגיעו ליהודה בלי לנקום בהם ולכפות עליהם את הנרטיב המקומי, אלא לומר 'הם הגיעו אלינו עם הנרטיב שלהם, עם המסורות שלהם, ואנחנו נייצר סיפור מסגרת שמאפשר להם לחיות בשלום גם עם הסיפורים שלהם'. זה דבר מדהים בעיניי".

ואיך התפיסה הזאת משפיעה על הקשר שלך לתנ"ך?

"זה לא גרם לי להתרחק, אלא דווקא להתקרב. מצד אחר, יש אצלי הרבה כעס על האופן שבו מלמדים אותנו את התנ"ך. אני משתדלת עכשיו עם הילדים שלי לעשות אחרת, והם מתעצבנים עליי. בדרך כלל הילדים הם הכופרים וההורים מנסים לשמור שילכו 'בדרך הישר'. אצלנו זה הפוך. הם אומרים לי : 'אימא, די, תפסיקי להרעיל אותנו עם הרעיונות המתקדמים שלך'".

אחרי כל העונות והחפירות – מה את רוצה שגם אחרים ידעו על ארכיאולוגיה ישראלית?

"אני חושבת שזה תחום מרתק ושהוא גרעין הקיום שלנו כאן. רק בארץ ישראל היסטוריה וארכיאולוגיה וחקר המקרא הם תחומים קרובים כל כך זה לזה. כאן כל תגלית מוכיחה דברים משמעותיים ורלוונטיים, אבל אף אחד עוד לא שלף מהאדמה, כפשוטו, את ה'ג'וקר'. כולם מחכים שמישהו ישלוף אותו. אני מאמינה שההשגחה היא זו שגורמת לזה שאף אחד לא מצליח לשלוף את הג'וקר, שאף אחד לא בא עם ההוכחה: 'הינה, מצאתי את מקדש שלמה'. זה לא יקרה, ועדיף ככה; עדיף שהתנ"ך יישאר משהו שחוקרים אותו, שאפשר לפרש להרבה כיוונים, שכל צד מוצא בו את מקור ההשראה שלו.

"יש בארץ אתרים ארכיאולוגיים מדהימים שאף אחד לא מכיר. כולם הולכים לכותל ולעוד כמה מקומות קבועים, ויש אתרים ארכיאולוגיים מטורפים שהגענו אליהם ולא הייתה בהם נפש חיה. זה לא מתועדף ולא מתוקצב מספיק. אני ממש מקווה שאנשים יצליחו לשבת עשר דקות מול הסדרה ולרגע לומר לעצמם, ׳וואו, אנחנו חיים במקום שיש לו היסטוריה מדהימה, והכול כבר קרה. הכול כבר קרה לפנינו׳. מצד אחד, זה טרגי, ומנגד, זה גם מעורר צניעות וענווה; לא הכול תלוי בנו, ואם ניחרב, יבוא מישהו אחרינו".