עם המושל בנפשו כְּלָבִיא

זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לֵאמֹר דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל. וּנְתַתֶּם אֹתָהּ אֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְהוֹצִיא אֹתָהּ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְשָׁחַט אֹתָהּ לְפָנָיו. וְלָקַח אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן מִדָּמָהּ בְּאֶצְבָּעוֹ וְהִזָּה אֶל נֹכַח פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד מִדָּמָהּ שֶׁבַע פְּעָמִים. וְשָׂרַף אֶת הַפָּרָה לְעֵינָיו (במדבר י"ט, ב-ה)

הפסוקים ממשיכים ומתארים באריכות את מצוות פרה אדומה והלכות טומאת המת, מצוות שנראות לעיתים תמוהות ובלתי מובנות. על הפסוק "זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה", כתב רש"י: "לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה? לפיכך כתב בה חקה, גזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה" (רש"י, שם).
נהוג לחלק את מצוות התורה לשני סוגים: כאלה שטעמן מובן, וכאלה שטעמן נותר עלום. הרמב"ם סבר שגם למצוות שנראות חסרות פשר יש טעם – אלא שהוא נסתר מעינינו. לעיתים עלינו לעשות דברים שאנחנו לא מבינים עד הסוף את הסיבה שניצבת מאחוריהם.

החלוקה הזו למצוות שטעמן ידוע וכאלה שלא, קשורה גם לחלוקה אחרת שעורך הרמב"ם – בין שני טיפוסים חיוביים, שאת האחד הוא מכנה "מושל בנפשו", ואת השני "חסיד מעולה". המושל בנפשו הוא מי שמתאווה לעשות דברים שאסור, ובכל זאת מתגבר על עצמו; או לחלופין, מי שמתקשה לעשות דברים שראוי לעשות – כמו לתת צדקה – ובכל זאת מצליח להתנגד לנפשו הרעה, למשול בה, ולעשות את הראוי. החסיד, לעומתו, הוא מי שמתאווה לעשות את הטוב, ונרתע מטבעו מעשיית הרע. הוא רואה איסור – וזה כלל לא מושך אותו. מים גנובים לא ימתקו עבורו. אין לו על מה להתגבר כארי.

הרמב"ם מנסה להבין איזה משני הטיפוסים עדיף. בפילוסופיה הוא מוצא את התפיסה שעדיף להיות מעולה, ולהימשך מלכתחילה אל הטוב. ואילו אצל חז"ל הוא מוצא את התפיסה שיש שכר מיוחד למושלים בנפשם, ושהם עדיפים.
בחקירתו מגיע הרמב"ם למסקנה ששניהם צודקים, פשוט כל אחד מדבר על מקרה אחר.

הפילוסופים, שמעדיפים את המעולה, מדברים על מצוות ומעשים שטעמם ברור. במקרים כאלה, עדיף לעבוד על עצמנו שנימשך אל הטוב ונתרחק מן הרע. האם נראה לנו סביר שראובן יפנטז כל הזמן איך הוא רוצח את שמעון, אבל ימשול בנפשו ויתגבר ולא ירצח? ודאי שלא. זו תכונה רעה בנפש, ועדיף שמלכתחילה יהיה מלא חמלה כלפי שמעון, ולא יעלה בדעתו לפגוע בו כלל.

אבל כאשר מדובר בחוקים – כלומר, מצוות שטעמן אינו ידוע לנו, כמו פרה אדומה – דווקא הטיפוס המושל בנפשו עדיף. להימשך לשריפת פרה אדומה זה מוזר, אולי אפילו חולני. אינני אמור לרצות לעשות או להימנע מעשיית דבר שאין לי מושג מה טיבו. כל שנדרש ממני הוא למשול בנפשי ולקיים את החוק.

באופן מעניין, ניתוח זה רלוונטי גם לשם שנבחר למערכה באיראן: "עָם כְּלָבִיא". שם זה לקוח מדבריו של בלעם, המכשף האלילי, שהתבקש לקלל את ישראל ובמקום זאת ברכו. בין היתר הוא אמר: "הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא לֹא יִשְׁכַּב עַד יֹאכַל טֶרֶף וְדַם חֲלָלִים יִשְׁתֶּה" (במדבר כג, כד). חלק מהפרשנים הבינו את הפסוק כמתאר הסתערות פיסית. עם שכאשר השעה קוראת לכך, ידע להתרומם באומץ אדיר ולהכניע את אויביו. חלק אחר של הפרשנים הבין את הפסוק ככזה שעוסק בענייני רוח. רש"י, למשל, כתב: "הן עם כלביא יקום - כשהן עומדים משנתם שחרית, הן מתגברין כלביא וכארי לחטוף את המצות, ללבוש טלית לקרוא את שמע ולהניח תפילין" (רש"י, שם). על מי מתגברים כארי? על עצמנו. על היצרים שמנסים לגרום לנו לא לקיים את החוקים. זהו תיאור של המושל בנפשו. ואכן רבי יוסף קארו בחר לפתוח את השולחן ערוך במילים: "יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו".

ואולי נכון לשלב את שתי הפרשנויות יחד. אנו מתבקשים, במקרה הצורך, למשול בנפשנו מול הפחד והחולשה – ולקום כלביא להכות באויבינו. אך באותה מידה, אנו מתבקשים לדעת שגם בשעה שאנו עושים זאת, יש חוקים ויש גבולות למה שמותר ואסור. וגם כאשר בלהט הקרב סייגים אלו אינם מובנים לנו עד תום – עלינו להתגבר כארי על עצמנו, למשול בנפש המתפתה לפעול ללא מעצורים, ולשמור את החוקים. שתהיה לנו שבת שקטה ובטוחה.

*להרחבה על המשמעות של "עָם כְּלָבִיא" האזינו לפרק 243 של מקור להשראה.
*להרחבה על פרשת השבוע והמושל בנפשו האזינו לפרק 252 שעלה היום.

תמונה ראשית: נוצרה באמצעות AI