והיא האור: משכן לעברית בבית הנשיא

רגע לפני ששבוע הספר התקפל באחת, וכיכר ספרא שבה להיות גג של חניון – שהוא גם מרחב מוגן אזורי – בעיצומה של מלחמה ארוכה וכואבת בעזה, התכנסנו בבית הנשיא. זו השנה הרביעית שבית אבי חי מתארח שם לאירוע "משכן לעברית", לציון שבוע הספר העברי, שהתקיים השנה בסימן 55 שנה לפטירתה של לאה גולדברג.

לאה גולדברג היא אולי המשוררת המתאימה ביותר לימים האלה. היא מכילה בתוכה אלפי גוונים וצורות – אהבה ומלחמה, אמונה באדם וביקורת יוקדת, יושר וחמלה, קרבה וריחוק, שמחה ועצב. ביצירתה המורכבת היא מחברת בין עולמות, בין ניגודים, בין נפש פרטית לתודעה לאומית. בימים טעונים כל כך, המונומנט הספרותי שהיא גולדברג – כלת פרס ישראל, משוררת, סופרת, מסאית, סופרת ילדים, מבקרת, פרופסורית מחוננת ואף ציירת – ממשיך להמטיר עלינו מתנות מדויקות.
במהלך האירוע האיר כל אחד מהדוברים זווית אחרת ביופי הרב-שכבתי של יצירתה. את הערב פתח עמיחי חסון שהנחה את האירוע. חסון סיפר על העברית המופלאה והבהירה של גולדברג, שמפתיע לגלות שאינה שפת האם שלה. הוא קרא מיומנה של גולדברג בת ה־16, שבו כתבה כי את האני השלם שלה תוכל למצוא רק ביצירה העברית והצהירה: "אני עוד אדע את העברית. אלמד ואדע". ואכן, אין כמעט מי שידעה את העברית כמותה. את דבריו סיים חסון בתיאור של השינוי שחל בתפיסת התרבות הישראלית: בעבר חיוניותה של הספרות העברית לקוממיות העם העברי בארץ הייתה ברורה לא רק לגולדברג. "אבל כיום", הוא אומר, "אני לא יודע אם יש הרבה אנשי ציבור שרואים בתרבות העברית כוח משמעותי עבור מדינת ישראל והעם היהודי".

לפחות אחד עוד ישנו: "הימים האלה, ימי הספר העברי", פתח הנשיא הרצוג את דבריו, "הם אומנם חג לאומי לכל דבר, אבל בתור אוהד מושבע של השפה, הספרות והתרבות העברית, אני מרגיש שזה גם חג מיוחד ומרגש עבורי באופן אישי. השמחה הזו היא לא רק שלי ושלנו, אלא של כל עם הספר, שהרי הזכות לשבת בארץ אבותינו, לדבר וליצור בעברית הייתה מאז ומעולם משאת נפשה של התנועה הציונית. גם בימים שבטרם הקמת המדינה ידענו להציב לנגד עינינו את החשיבות העליונה, לא רק של מסגרת ריבונית, אלא גם של חיי יצירה שלנו ומשלנו. ידענו שאומה ללא רוח ויצירה עצמאית כמוה כגוף ללא נשמה. במעמד החשוב הזה עלינו לומר בכנות: זכינו לחיות בתקופה של נס. שיבת ציון המודרנית היא נס גלוי ויקר כל כך, שעלינו לשמור עליו בכל מחיר – על המדינה היהודית והדמוקרטית שלנו. השפה, היצירה והתרבות העברית עומדות בליבו של הנס הזה, ועלינו להוסיף ולטפח אותם מדור לדור".

"באופן קצת אירוני", הוסיף הנשיא, "קשה לי לבטא במילים כמה התרגשתי בכל פעם שנפלה בחלקי הזכות המופלאה לשאת נאום בעברית ברחבי העולם: בפרלמנט האירופי, בבונדסטאג, בבאבי יאר, באינספור מדינות וטקסים. זאת העברית שחצבו גדולי אומתנו – מהמקרא, מחז"ל, מהתפילות ומהגמרא – חיברו וחידשו והפיחו באפה את החיים".

את דבריו הוא סיכם בקריאה להמשיך ולעודד יצירה ותרבות עברית: ליצור, לרכוש, לתמוך ולצרוך בכל דרך, כי בנפשנו הדבר. לבסוף סיים בקריאה ובזעקה: "לעשות כל מה שרק ניתן כדי להחזיר את אחינו ואחיותינו מעזה, הכי מהר שאפשר – עד האחרון שבהם. יחד איתכם אני מתפלל לרפואת הפצועות והפצועים בגוף ובנפש, להצלחתם ולשלומם של חיילות וחיילי צה"ל וכוחות הביטחון באשר הם, לנחמה ולמזור עבור המשפחות השכולות – ולשובם של כולם, בצפון ובדרום, הביתה".

לאחר דברי הנשיא, הדגיש בדברים שנשא מנכ"ל בית אבי חי ד"ר דוד רוזנסון את החשיבות של קיום אירוע בסדר גודל כזה במשכן הנשיא דווקא כעת, בצל המלחמה. הוא תיאר את הספרות ואת השירה כלב הפועם של חיי הרוח בארץ, ועל שירתה של לאה גולדברג אמר כי היא נתנה מילים לכאב, לאבל ולחרדה. תרבות אינה בורחת מן המציאות, אמר רוזנסון; אדרבה, עליה לאחוז בה, לעבד אותה ולהפוך אותה לאנושית יותר. רוזנסון דיבר גם על האמונה בכוחה של המילה הכתובה לחבר, לטפח ולעצב חברה. בית אבי חי, לדבריו, מחויב להגברת קולה של השירה, הספרות והתרבות העברית בזירה העולמית ופועל כגשר בין דורות ובין קצוות — מתוך בחירה מודעת להשמיע קול ולא להתנתק, בייחוד בתקופה זו, שבה עלינו להישאר מאוחדים ואיתנים.

הבחירה להשמיע קול דווקא בימי מלחמה קשורה באופן הדוק לשירה של לאה גולדברג, ובייחוד לשירה האהוב והמוכר ביותר – האומנם. השיר נדפס לראשונה בפברואר 1943 בעיתון "דבר" כשיר ללא כותרת, על רקע התקדמות כוחות גרמניה הנאצית בחזיתות של אירופה וצפון אפריקה ועל רקע הקרבות הקשים שניהלו בעלות הברית. אף שהיה אישי ואוניברסלי באופיו, היו שקראו את השיר כביטוי לתחושת היישוב היהודי בארץ ישראל לנוכח הידיעות הראשונות על היקף זוועות השואה.

במובנים רבים, אמר עמיחי חסון, השיר האומנם היה חלק מהפולמוס סביב שירי המלחמה שניטש בין המשוררים העבריים בארץ בשלהי מלחמת העולם השנייה. השאלה שעמדה במרכז הפולמוס הייתה: אילו שירים, אם בכלל, על המשורר העברי לכתוב בזמן מלחמה.
בעוד ששלונסקי ואלתרמן טענו כי "אסור" לכתוב שירה אישית בעת מלחמה, לאה גולדברג גרסה בעדינות אך בנחישות: מותר – ואף רצוי – דווקא בעת כזאת לכתוב שירה כזו; רצוי לכתוב על הליכה בשדה שנקצר בשלהי קיץ, ולא רק על שדה קרב ועל קציר דמים. זו אולי הסיבה לכך שבחרה להשתמש במילה "מותר" שוב ושוב לאורך השיר.

גולדברג מבקשת לאשר את זכות החיים – את האפשרות לאהוב גם כשמסביב הכול בוער. את הרעיון הזה ביטאה כבר במאמרה מספטמבר 1939, בפתיחת אותו פולמוס סביב שירי המלחמה: "לא רק היתר הוא למשורר לכתוב בימי המלחמה שיר אהבה, אלא הכרח. חובה להזכיר לאדם, כי עדיין אדם הוא, כי קיימים בעולם אותם הערכים הפשוטים והנצחיים, העושים את החיים ליקרים יותר."

העיסוק במציאות החיצונית וביכולת להתמודד איתה חזר גם בדבריה של המשוררת ריטה קוגן, שמלבד היותה משוררת, היא חולקת עם גולדברג גם את האהבה למשוררת הרוסייה אנה אחמטובה, שקוגן תרגמה את שיריה. קוגן הציעה הצצה אל העולם הסמוי של הלילה, שבו המתים מתייצבים לפנינו, לא כרוחות רפאים, אלא כדמויות חיות, מדברות ונושמות בתוך העלטה והדממה. קוגן תיארה את הקינה הלילית האישית כדרך לקיים "את הקשר הבלתי-אפשרי עם מתינו," ודווקא מתוך ההכרה הזאת באובדן, "נולדת הנחמה".

חוקר הספרות פרופ' גדעון טיקוצקי לקח אותנו למסע אל תוך עולמה הפנימי של גולדברג והראה כיצד הצליחה גולדברג מבעד לכאב ולמצוקה של ילדותה, שבה הרעב והאימה התקיימו בצד דגניות שפורחות בשדה וצפרדע ירקרקה בבאר – למצוא יופי ותקווה. הוא הציג את סיפורם של נורה וארין מתוך והוא האור. כשארין גילה שמאחורי חומה גבוהה, שם ציפה למצוא "משהו נפלא, קסום כאגדה", היה למעשה בית קברות, נורה התאכזבה, אך ארין מיהר להבהיר כי סיפורו אינו מוסר השכל, שכן "לא מאחורי כל חומה יש בית קברות". הוא הביע אמונה עמוקה ומרגשת כי שום כיעור או סבל אינם מבטלים את היופי ואת השמחה ושבחיים אלה יש יופי ושמחה. ההוכחה היחידה לדברים הללו: האמונה בהם.

המשורר אבישי חורי התמקד בכוחה של גולדברג דווקא כמשוררת וסופרת לילדים. הוא עסק בשאלה כיצד לדבר עם ילדים על מלחמה והניח שלאה גולדברג הייתה דווקא מצדדת בחשיפת הילדים למציאות הקשה. הוא הראה זאת באמצעות שירה "לאחותי הקטנה" משנת 1939, שאף שפורסם בעיתון לילדים, מתאר מציאות קשה במילים עזות. גולדברג, שחוותה בעצמה טראומה אישית קשה בילדותה כשאביה עמד מול איום ההוצאה להורג, הבינה שלילדים יש קולטנים רגישים מאוד לזיוף. חורי סיים באמירה: "מתוך הכרת התופת, המשוררת ידעה שעלינו מוטלת החובה להפוך את העולם למקום שיהיה ראוי לילדינו".

בין הדברים שנשאו הדוברים, שמענו גם את שיריה המולחנים של גולדברג, האומנם וימים לבנים, מבוצעים בעדינות מכשפת בידי אניה בוקשטיין וגל שניידר.

את הערב חתמו דבריה של  אשת הנשיא מיכל הרצוג, שסיפרה על החיבור העמוק וארוך השנים שלה ללאה גולדברג, שאליה חזרה בתקופת המלחמה. "השנה לפני כמה חודשים, ב-15 בינואר, יום פטירתה ה-55 של גולדברג, נשאתי נאום לפני מלגאים של עמותה שהוקמה אחרי השבעה באוקטובר", סיפרה. "אלו לא סתם מלגאים; זוהי עמותה שנקראת 'עטופים באהבה' ומטרתה לעטוף את היתומים של השבעה באוקטובר". הרצוג סיפרה כי בחרה לקרוא להם את שירה של לאה גולדברג אם תתן לי חלקי ודיברה על האופן שבו הקריאה שלנו בשירים נותנת להם לעיתים מובן אחר מהכוונה המקורית. השיר הזה, למשל, שנכתב כשיר אהבה, נקרא באותו מעמד כדי לתת לאותם אנשים צעירים את ההרגשה שאינם לבד. "אם תתן לי חלקי באימת מחשכיך / אולי יאור לי מעט".

תמונה ראשית: יִצְחָק (בּוּזִ'י) הֶרְצוֹג\ ניקולאי בוסיגין