הבעיה היהודית

שאלה אחת עומדת בראש המחלוקות הגדולות ביותר בנוגע לציונות, שבידלה את התנועה הציונית ממתנגדיה הרבים בעולם, ואף יצרה קווי הפרדה בתוך היהדות עצמה: שאלת הדת והלאום. השאלה בנוגע לאופייה של היהדות מלווה את ההיסטוריה של עם ישראל עוד מראשית דרכו. בסדרת ההרצאות שהעביר השבוע ד"ר אסף מלאך במסגרת פרויקט "סדר בוקר", הוא חזר לימי שיבת ציון כדי לפגוש באחד המפנים המעניינים בשאלה הנצחית – האם היהדות היא דת או לאום.

"השאלה מהו מקומו של היסוד הלאומי־פוליטי במקרא היא שאלה גדולה", אומר מלאך. "מצד אחד, המקרא הוא טקסט לאומי מאוד; הוא מספר סיפור לאומי על תולדותיו של עם ישראל. אבל השיח על הלאומיות בעולם המודרני אינו עוסק רק בלאום במובן האתני, אלא מתקשר בעיקר לסיפור הפוליטי, לריבונות ולצורך במדינה, ואפשר לשאול עד כמה, לפי המקרא, עיקרה של שליחותו של עם ישראל היא רוחנית ועד כמה היא כרוכה ברעיון לאומי, שלטוני וריבוני שהינו חלק מההיסטוריה הפוליטית של המרחב. זו שאלה באמת פתוחה ומתוחה. מצד אחד, אנחנו יכולים למצוא במקרא טקסטים שיש בהם היבטים לאומיים שעניינם המלוכה הנוכחית והעתידית ושחוזים איחוד מחודש בין הממלכות: "וְעַבְדִּי דָוִד מֶלֶךְ עֲלֵיהֶם" (יחזקאל ל"ז, 24); מצד אחר נמצא בו טקסטים אנטי-פוליטיים שמבטאים את התפיסה כי מינוי המלך או הריבונות הארצית הם מרידה במלכות שמיים, כמו זו של גדעון, שאומר לעם "לֹא אֶמְשֹׁל אֲנִי בָּכֶם וְלֹא יִמְשֹׁל בְּנִי בָּכֶם ה יִמְשֹׁל בָּכֶם" (שופטים ח', 23), או כפי שמבטא אותה האל כשהוא אומר לשמואל לאחר שהעם אמר לו שהוא רוצה מלך: "כִּי לֹא אֹתְךָ מָאָסוּ כִּי אֹתִי מָאֲסוּ מִמְּלֹךְ עֲלֵיהֶם" (שמואל א', ח', 7). וגם לעתיד לבוא, נביאים רבים מייצגים דעות אנטי-פוליטיות ומתארים את הגאולה כשלטון האל בלבד, כמו שחוזה זכריה: "וְהָיָה ה לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ" (זכריה י"ד, 9).

ומה קורה לדיון הזה דווקא בימי שיבת ציון?

"ימי שיבת ציון מסמנים רגע מתוח ומעניין מאוד. מצד אחד, לאחר הצהרת כורש נוצרת ההזדמנות לחזור לארץ ישראל, ולכאורה זהו רעיון שמיועד להחזיר את הלאומיות ואת הריבונות העברית; מצד אחר, בפועל, המלוכה והריבונות היהודיות לא חזרו לאורך 200 שנות התקופה הפרסית, והשאלה היא עד כמה היהודים המשיכו לחלום עליהן ולחתור לכיוונן.

"חוקרים רבים רואים את ימי שיבת ציון כתקופה שבה עם ישראל עובר, בעקבות החורבן, מהיותו אומה פוליטית וריבונית להיותו עדה דתית המתמקדת בעבודת המקדש או בלימוד התורה. חלק מהעם חזר לארץ והקים חברה יהודית, אבל בתצורה חדשה, כעדה שוויתרה על האספירציות הלאומיות ושבעצם מסתפקת בקהילה דתית שחיה תחת שלטון זר שמאפשר לה לקיים את צורת החיים הדתית שלה. ימי שיבת ציון הם מצד אחד הרגע שבו ישנה חזרה לארץ ישראל, אך מצד אחר היא מעוררת את השאלה האם החזרה הזאת היא מימוש התשוקה אל הריבונות המחודשת או שהיא ויתור עליה לטובת הקמת עדה דתית".

הצהרת כורש הייתה מראש אירוע דתי, לא? היא אפשרה לעמים לחזור אל המקדשים שלהם.

"נכון. אומנם מה שכורש אומר הוא שאפשר לחזור לארץ ולבנות את המקדש, והוא אפילו מבטיח לממן את הקורבנות ואת עבודת האל במקדש, אבל קשה להבין מה בעצם עומד מאחורי ההצהרה הזאת. הבבלים הגלו את העמים שכבשו, ובכך החלישו אותם. אפשר להבין מדוע להפסיק את מדיניות ההגליה, שדורשת הרבה מאמץ שלטוני, אבל למה להחזיר את אלה שכבר גלו? התשובה שהחוקרים מציעים היא שהפרסים חשבו שבאמצעות השיטה הזאת של חזרה אל המקדשים, הם ייצרו לעצמם אליטות שיהיו נאמנות לשלטון הפרסי תמורת האוטונומיה הדתית שיקבלו. האליטות ינהלו את האוטונומיות הדתיות, יגבו מיסים וייצרו נאמנות. השאלה הדרמטית שצומחת מפה היא האם העובדה שזה מה שהשלטון הפרסי רצה מעידה על כך שאכן עם ישראל ויתר על האספירציות הלאומיות שלו; האם הוא באמת לא רצה לשחזר את ימי בית ראשון, אלא בחר להתמקד בעבודה דתית – ואכן, זהו רגע הטרנספורמציה של היהודים מאומה לעדה דתית – או שבהינתן הנסיבות, הסכימו שבי ציון לדיל הזה עם הפרסים, אבל לא שכחו לרגע שמבחינתם המצב האידיאלי הוא להיפטר מהפרסים ולהגיע למימוש מלא באמצעות כינון ממלכה וחידוש שלטון בית דוד".

הדיון הזה הוא דיון בין חוקרים או שהוא דיון פנימי בין שבי ציון?

"גם וגם. זהו ויכוח בין חוקרים, שמקצתם הדגישו מאוד את הקריאה שמזהה את שיבת ציון כרגע של ויתור על הרעיון הלאומי בישראל, ומקצתם, בייחוד חוקרים ציונים, הדגישו את הקריאה החלופית. אבל קשה להכחיש שגם לא כל הטקסטים מתקופת שיבת ציון אוחזים באותה התפיסה. אפשר לראות טקסטים שממשיכים לחלום על ריבונות אם. הנביא חגי, למשל, מתנבא על סדר עולמי חדש – "וְהָפַכְתִּי כִּסֵּא מַמְלָכוֹת וְהִשְׁמַדְתִּי חֹזֶק מַמְלְכוֹת הַגּוֹיִם וְהָפַכְתִּי מֶרְכָּבָה וְרֹכְבֶיהָ" (חגי, ב', 22) – שמתוכו תצמח מחדש מלכות בית דוד. אפשר לראות גם רמזים לזה בספר עזרא ובמקורות נוספים. מצד אחר, בהחלט יש לנו גם מקומות שמצניעים את הדיון הלאומי ומתמקדים במקדש. הוויכוח הזה ממשיך לאורך ימי בית שני: האם המרד החשמונאי הוא מרד דתי או לאומי? הרי את מרד החשמונאים הניעו גזירות הדת, אך האם הן בלבד יכלו להצית אותו בלי אספירציות לאומיות?”.

הדיון הזה הוא לא רק דיון היסטורי או תיאורטי. מה ההשלכות של תפיסת היהדות כדת או כלאום בעידן המודרני?

"הציונות הובילה את הסיפור הלאומי של העם היהודי בתקופה המודרנית, את התקומה הלאומית של עם ישראל בארצו, והיו לתפיסה הזאת, מתחילתה, מתנגדים מתוך העם היהודי. כשהרצל מדבר בווינה על ציונות ומקים את הקונגרס הציוני הראשון, יהודים מכל הסוגים – דתיים, חילונים, ליברלים, רפורמים ואורתודוכסים – מתנגדים לו, כיוון שאינם מקבלים את התפיסה של היהדות כלאום. הרפורמים אינם מקבלים את הרעיון וטוענים שהיהדות היא דת ולא לאום, ולכן הם מתנגשים בציונות חזיתית. גם היהודים האורתודוכסים מתנגדים ואומרים לו 'מה אתה מנסה להחזיר אותנו להיסטוריה? המשיח שאנחנו מחכים לו לא יהיה בשר ודם בדמותו של הרצל או של בן גוריון. העידן המשיחי יהיה מחוץ להיסטוריה הארצית'. הטענות שבאות גם מתוך העולם האורתודוכסי וגם מתוך העולם הליברלי אומרות שהיהדות הייתה לאומית, אבל התעלתה מעל זה בימי בית שני ונהפכה לדת.

"טענות כאלה משמיעים גם כמה משונאי הציונות ואויביה. האמנה הפלסטינית אומרת שהיהדות היא דת ולא לאום, ולכן אין לה זכויות לאומיות, וזה גם מה שהאיראנים טוענים כלפי הציונות. הסיפור הזה – הטענה הזאת שבעצם אין זכויות לעם היהודי כי אינו לאום ואינו צריך להיות לאום – לא עוזב אותנו. 

"בעיניי, מי שטוען שהציונות זייפה את היהדות ושאין בה יסוד לאומי מרחיק לכת כי יש בולטות של הסיפור הלאומי כבר במקרא. מצד אחר, אני לא חושב שכל היהודים בכל הדורות היו שותפים לתפיסה שהמקום של הלאומיות הוא מרכזי מאוד בהיסטוריה של היהדות או בעתיד הרצוי שלה. יש לנו עולם שלם של חלומות משיחיים שהם פוסט-פוליטיים, פוסט-היסטוריים, שהם אפוקליפטיים ולא חולמים על עתיד משיחי שבו עם ישראל מתקיים כעם בין העמים.

"אנחנו נדרשים ליכולת לזהות את הקולות השונים בתקופות השונות. בכל זמן נוכל למצוא את ריבוי הקולות בתוך העם היהודי בנוגע למרכזיות או לאי-מרכזיות של הסיפור הלאומי בהקשר היהודי בכלל, ובהקשר של הגאולה בפרט. דווקא המודעות לריבוי הקולות הזה שקיים בתוך העם היהודי מחזק את זה שהציונות היא בחירה פרשנית. אין קו ישיר שמוביל ממי שקורא תנ"ך או ממי שקורא את דברי חכמי ישראל בימי הביניים לתנועה הציונית. הציונות היא בחירה פרשנית סבירה בין קולות קיימים, והעובדה הזאת צריכה לעורר חשיבה אצל מי שאוחז בעמדה הציונית. היא קוראת לו לשאול את עצמו למה הוא מכריע את ההכרעה הציונית, מה היו האלטרנטיבות שלה, על מה הוא ויתר ולמי הוא צריך לתת תשובה".