שינוי מבפנים

בני ישראל מתכוננים לכניסה לארץ. לאחר שהם מקיימים מפקד נוסף, שעה שהם נערכים לחלוקת השטחים לשבטים ולמשפחות, מגיעות חמש בנותיו של צְלָפְחָד למפגש עם כל ההנהגה, ובפיהן טענה שכמותה לא נשמעה עד לאותו הרגע: 

וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר בֶּן גִּלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לְמִשְׁפְּחֹת מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֹתָיו מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה. וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם וְכָל הָעֵדָה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר. אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר וְהוּא לֹא הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל יְהוָה בַּעֲדַת קֹרַח כִּי בְחֶטְאוֹ מֵת וּבָנִים לֹא הָיוּ לוֹ. לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ. (במדבר כז, א-ד).

בנות צלפחד דורשות לקבל את נחלת אביהן נטול הבנים, שנפטר. איזו תעוזה! נעקוב אחר האופן שבו הן מחליטות לפרוש את הטיעון שלהן. ראשית, הן מקבלות החלטה לעשות זאת באופן פומבי. הפומביות משדרת שאין להן מה להסתיר, שהן בסך הכול מבקשות את מה שמגיעֿ להן, והתייצבותן יחד בפתח אוהל מועד מציגה חזית אחידה, נטולת מתיחויות, שאיתה אפשר להגיע להסכמות. לאחר מכן הן נוקטות כמה טקטיקות חכמות. אדם ברוך מספר שסבו, הרב יצחק יעקב וכטפויגל, נהג להגיד שדרכן ניתן ללמוד כיצד להציג טיעון לפני בית דין או בורר. תחילה הן מציגות את הייחוס שלהן, שמגיע עד ליוסף, ובעשותן כן, הן כמו אומרות: אנו כאן בשם המסורת, ולא נגדה; אנחנו טוענות בשם משפחותינו, ולא רק בשם עצמנו. ואבא שלנו, הן אומרת, לא מרד מעולם בשלטונכם. הוא לא היה חלק מעדת קרח. הוא מת באופן פרטי, בחטאו שלו.

אדם ברוך מוסיף על זאת ומסביר: "'ובנים לא היו לו', כי אם היה לו בן, לא היינו מתייצבות עם בקשתנו זו. כלומר, אין אנו סתם מערערות על נוהג הירושה בישראל. וגם: 'ובנים לא היו לו' פירושו שגם כבר בזה נענש. וגם: לא היו לו בנים, אבל באמצעותנו, בנותיו, יש תקווה שעוד יהיו לו בנים (בני בנים כבנים). ו'תנה לנו אחוזה' הוא מלשון 'מי ייתן' (הלוואי), מלשון בקשה, מלשון 'תן דעתך על בקשתנו'" (אדם ברוך, בתום לב, עמ' 343-344, הוצאת כתר).

בנות צלפחד מבקשות ליצור שינוי מבפנים, רפורמה עדינה, ולא לערער על כל הסדר הקיים. הן לא טוענות שיש בעיה עקרונית בחלוקה על פי מפתח גברי, כנהוג בימים ההם, אלא שיש בעיה נקודתית, לָקוּנָה כזו, שמתקיימת רק במקרה המסוים שבו נפטר ראש משפחה שאין לו בנים.

מאבקים נמצאים בדרך כלל על הרצף בין שני קצוות: בקצה האחד נמצאים המאבקים שמבקשים לעשות מהפכה, לעקור מהשורש אי־צדק תוך שינוי סדרי החברה; בקצה האחר נמצאים המאבקים שאינם מבקשים לערער על הסדר הקיים, שתכליתם לפתור בעיה נקודתית, שמאמינים בהדרגתיות ושרואים חשיבות בהישארות בתוך הציבור, דוגמת מאבקן של בנות צלפחד.

זכורה לי שיחה מלב אל לב עם חברה פמיניסטית דתייה שנאבקה לשינוי מעמדה של האישה בציונות  הדתית, ובכל זאת, בכל שבת נכנסה לעזרת הנשים בבית הכנסת שלה, שבו היא לא נספרה למניין, שבו לא הותר לה להיות חזנית ושבו לא הותר לה לקרוא בתורה. שאלתי אותה מדוע היא משתפת פעולה עם הדבר שהיא נאבקת בו במקום לפרוש לקהילה קונסרבטיבית? היא השיבה לי שזה אכן כרוך בהרבה כאב, אבל כשם שהפמיניזם שלה חשוב לה מאוד, כך גם הקהילה הדתית־אורתודוכסית חשובה לה מאוד, ואת השינוי היא רוצה לעשות בהדרגה, ורק מבפנים. והינה, היום, בקהילה שלה נשים כבר אומרות דבר־תורה בבית הכנסת ומלמדות בתיקון ליל שבועות; הן כבר מקבלות מבית הכנסת ספר תורה לקריאת נשים למרות התנגדותו של רב בית הכנסת; הן מקיימות קריאת מגילה לנשים. צעד אחר צעד.

אותה חברה לא צדקה יותר מאישה שהחליטה לעזוב את הציונות הדתית מאותן הסיבות ממש ולהצטרף לקהילה שוויונית לחלוטין, אלא שהיא בחרה להיות כבנות צלפחד - לשנות לאט ומבפנים. ומה עלה בגורל מאבקן של בנות צלפחד? הן גרמו ליצירת כלל אלוהי בנדון: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם וְהַעֲבַרְתָּ אֶת נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן" (במדבר כז, ו-ז).

שנזכה למאבקים צודקים ומוצלחים מכל הסוגים. שבת שלום.

מבוסס על פרק 262 – פרשת פנחס: "תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה" מתוך ההסכת היומי "מקור להשראה"

תמונה ראשית: בנות צלפחד בפני משה\ ויקיפדיה