בשיחה עם רוני קובן בתוכנית "האור בקצה", רות קלדרון מביטה בפצע שנפער בלב הציונות בשבעה באוקטובר, ומציעה כתיבה מחודשת של ההסכם בינינו לבין המדינה
"גרתי בהרבה מקומות, בדקתי את האופציות", אומרת רות קלדרון לרוני קובן. "אני הרי לא חיה רק את החיים שלי. אמרתי לך פעם שבן אדם הוא לא תו; הוא אוקטבה. אני חיה את החיים של הסבים שלי, ההורים ובעצם גם את של הילדים שלי. הסיפור של אימא שלי בגרמניה לא נגמר מי יודע מה; אבא שלי עבר במחנה העבודה בבולגריה, שחיזק אותו, אבל זו לא דרך לחיות; חייתי בארצות הברית; חייתי באוסטרליה. יכול להיות שבמשך החיים שלנו ניאלץ לברוח מכאן בשביל לחיות, ואם ניאלץ, נברח, אבל כרגע אני נשארת פה. ואם אני לא רוצה לברוח, אז אני מחויבת בינתיים לתקן. אני באה לעבוד, וגם אתה עובד. התוכנית הזאת זה עבודה. אני מאמינה שתרבות משנה וששפה משנה".
בחודשים שאחרי השבעה באוקטובר, חשה חברת הכנסת לשעבר רות קלדרון שהכתובה שלנו - העם והמדינה - נקרעה באכזריות. באותם ימים כל מה שהיא רצתה זה רק "רגע אחד שקט בבקשה"; רגע שבו ננסה להבין מה קרה לנו. היום, יותר משנה וחצי אחרי הטבח, קלדרון, שייסדה את עלמא בית לתרבות עברית, אומרת שהכתיבה המחודשת של ההסכם שנקרע היא לגמרי בידיים שלנו.
בשיחה אישית עם רוני קובן בפרק של “האור בקצה”, היא מספרת איך החוויות הטראומטיות שעברו הוריה במלחמת העולם השנייה עוזרות לה להתמודד עם הימים הקשים שעוברים עלינו ומדוע היא מקבלת כל כך הרבה תקווה מטקסט יהודי אחד, על אלוהים שבכה.
הטלטלה של השבעה באוקטובר ושגרת המלחמה שהגיעה אחריה הציפו אצל כולנו לא מעט התמודדויות, זיכרונות וטריגרים, והבאנו אותך, בין היתר, כדי לנסות לשמוע ממך איך הימים עוברים עלייך.
"בתחילת המלחמה הייתי די משותקת. לא רציתי לדבר. הרגשתי שכל אמצעי התקשורת והאולפנים כל הזמן מדברים כי הם מוכרחים, אבל עוד אין מה להגיד. הרגשתי שצריך שיהיה 'רגע אחד שקט בבקשה', כמו שאמר המשורר (נתן זך). אני מרגישה שאנחנו הולכים על הקרקעית, ולמעלה מתחוללת סוג של מלחמת עולם, אבל גם במלחמת העולם השנייה אנשים חיו וילדו ילדים וגידלו ילדים והתאהבו ונפרדו וכולי. אני מאוד חווה את שני מישורי הקיום האלה. כלומר, אין מה לעשות, החיים שלנו זה עכשיו. לא יהיה לנו אחר כך, כשהכול ייגמר, עוד סיבוב של חיים. אנחנו, והילדים האלה שבכיתה א׳ הייתה להם מגפת קורונה ובג׳ מלחמה – אלו הא׳ והג׳ שלהם. כן הרגשתי שכשאנשים התחילו להגיד 'או ׳השמנתי' 'או ׳רזיתי' שחזרנו לחיים יותר נורמליים; שהדבר הזה נעלם וחזר. כאשר הוא חזר, זה היה יחד עם איזו נוכחות מקבילה קבועה של מה קורה עכשיו לחטופים.
"כשהיינו קטנים, אם למשל היו מוציאים אותך להתעמלות בשעה נורא קרה, היית אומרת לעצמך, טוב, באושוויץ היה להם יותר קשה. היה לנו מין פסקול כזה של ההורים. עכשיו יש לכולנו פסקול דומה –
לחטופים אין אפילו את האוכל הזה".
תני לי דוגמה לרגע שאת מרגישה שהצל הזה הוא עלייך ב-90 מעלות – הצל של מלחמת העולם, של המלחמה הפנימית.
"כל הילדות והנעורים אבא שלנו היה מספר סיפורים על מחנה העבודה בבולגריה שבו שהה במלחמת העולם השנייה. מחנה עבודה בולגרי זה לא מחנה השמדה, זה מחנה עבודה, והסיפורים שלו היו על איך מסתדרים ברעב, עם פשפשים, עם סולידריות של חברים – הדברים האלה מאוד עלו לי כשחשבתי, בעיקר על החטופים, על מה עושים כשאתה תקוע פתאום מחוץ לחיים שלך, בלי שום דבר שיש לך. הידיעה, מאבא שלי – שחלק מזה היה גם סיפורים לא עצובים או טרגיים, אלא סיפורים של הכוח האנושי, סיפורים של סולידריות יהודית, סיפורים של תקווה, של אחר כך קמים ובונים משפחה ובונים עבודה ובית – זו אופטימיות שנשארה לי. חיינו עם אנשים שעברו תופת בעצמם ובנו אחר כך חיים. זה קורה בחיים, זה קורה בעולם".
שמה? שלוקחים אותך, מנתקים אותך מההוויה שלך ואתה מושלך?
"שדברים רעים קורים לאנשים כל הזמן. תוך כדי שאנחנו מדברים, עכשיו באוקראינה ועכשיו באפריקה".
בתחילת המלחמה היה בך פחד?
"בטח שהיה לי. אני תמיד מפחדת. אני בת של אנשים שדברים קרו להם. אימא שלי כל יום בצוהריים הייתה צורחת, והייתי הולכת אליה. לא הדהים אותי שזה קורה. אבל לנו, בארץ שלנו, זה לא היה אמור לקרות".
יצא לך לדמיין, לשאול את עצמך לפני השינה, בבוקר, כשאת קמה, ״מה היה קורה אם היו חוטפים אותי, איך הייתי מסתדרת״?
"זאת דווקא מחשבה שהייתה לי עוד כשהיינו לומדים. אני זוכרת שמשה הלברטל, שהוא מורה וחבר שלי, היה אומר, שמה שנדע בעל-פה, אם פעם נהיה בבית סוהר, לא יוכלו לקחת מאיתנו. זו מחשבה שתמיד יש לי על העל-פה ועל לימוד: מי שיש לו דף יומי, מי שיש לו סיפורים, ספרות, שירה בעל-פה, זה שלו. כמו שבאמת חטופים סיפרו שבשבי הם נכנסו לתוך המוזיקה שלהם.
"אני גדלתי לתוך זה כי ראיתי סבים מהגרים והורים אחרי מלחמת השחרור; הם עברו דברים קשים. לא הבטיחו לנו שכל הזמן יהיה בסדר. דברים איומים קורים. אני חושבת שהטראומה הנוראה ביותר בשבעה באוקטובר היא שזה קרה בבית פרטי ולא בחזית. העובדה שזה קרה בבית, פצעה את ההבנה שלנו לגבי המשמעות של בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל.
"הסוף של טוביה החולב הוא ההבנה שצריך לעבור לעיירה הבאה, והחלום הציוני היה שכאן זה לא יקרה. הפצע הזה בציונות, בבסיס הזה – זה הלוח הטקטוני הראשון".
נכון? הוא הפרת החוזה היסודי. וכשהלוח הטקטוני הראשון נפצע, מה עושים עם זה? מתחילים לבנות לוח טקטוני חדש? שמים תחבושת?
"זה שולח אותי לרגע שבו משה רבנו יורד עם לוחות הברית. כשהוא עולה, הכול חגיגי, 40 יום לא אוכלים בשר, מתקלחים. ואז הוא יורד למטה, מביא את הכתובה הזאת, את החוזה הזה עם האל, והעם רוקד מסביב לעגל. משה שובר את הלוחות, ואז פתאום נמצאים בלי לוחות. יש תקופה שאין בה לוחות. אנחנו עכשיו בתקופה כזו, שהחוזה הזה – הלוחות, הכתובה – נשבר. ברגע שנכנסו לבתים בארוחת בוקר של יום שבת, של 'שבת בבוקר יום יפה, אימא שותה המון קפה' – במקום הקדוש הישראלי־יהודי הזה – אז יש פתאום הפרה של החוזה. חשבנו שהחוזה הוא שאנחנו, כאזרחים, נשלם מיסים ונלך לצבא ואת, המדינה, תשמרי לנו על הבית, ופתאום לא שמרו לנו על הבית. אנחנו כמו זוג שנקרעה לו הכתובה. עכשיו אנחנו עושים, מההתחלה, משא ומתן כדי להחליט אם נשארים יחד".
זו מין תקופת דמדומים כזאת שהיא מאוד מסוכנת גם, לא?
"וגם מלאת פוטנציאל. כי בסיפור של שבירת הלוחות, אחרי זמן בלי לוחות, אלוהים קורא למשה ואומר לו, תכתוב לך עכשיו לוחות חדשים. והלוחות השניים הם בכתב יד אנושי; הם לא חומר אלוהי מושלם. הם נראים כמו דבר שנשבר ותוקן".
אז אנחנו בדרך לכתיבה של לוחות חדשים.
"כתיבה מחודשת שלא תהיה מושלמת. כמו שהיפנים אומרים שאחרי שמשהו נשבר הוא עוד יותר יפה אם מתקנים אותו. צריך לכתוב חוזה חדש למדינה, ציונות מעודכנת. נשלם מיסים ונלך לצבא, אבל את, המדינה... צריך לעשות פה סידור חדש".
בואי נתייחס אל הדבר המיוחד הזה שאת עושה כל כך הרבה שנים: מלמדת אותנו החילונים שהגיע הזמן ושאין ברירה אלא לנכס לעצמנו מחדש את התרבות היהודית, שהיא גם שלנו.
"אני חלק מתנועה של תרבות עברית, של יהדות ישראלית, שאומרת שלהיות בורים זו תמיד חולשה. זאת לא החלטה שמביאה לנו כוח".
ודיברנו על איך המחנה הזה, השמאלני, הליברלי, בכל פעם שיש לו קצת כוח, הוא מייד מפרק אותו.
"אנחנו, החברים שלנו, הציבור שלנו, קודם כול לא הולך לשירות ציבורי במשרדים ולא הולך לפוליטיקה. הוא סנוב על הפוליטיקה, מפרק כל כוח פוליטי, וזה בעיניי מין ניקיון דעת מטופש, כי בלי כוח, לא תוכל לבנות מדינה. אם לברל כצנלסון לא היה כוח, לא היה המשביר ולא היו עובדים ולא הייתה הדסה ולא הייתה רפואה ולא הייתה חקלאות. לא היה כלום. הבריחה מן הכוח היא תפיסה כל כך לא-פרודוקטיבית. איך תבנה משהו בלי כוח?".
איזה טקסט מלווה אותך במלחמה הזאת?
"יש טקסט מאיכה רבה, שנזרקתי אליו בתחילת הטלטלה הזאת של השבעה באוקטובר, על אלוהים שבוכה:
׳באותה שעה נכנסו אויבים להיכל ושרפוהו [...] באותה שעה היה הקב"ה בוכה ואומר: אוי לי, מה עשיתי! השריתי שכינתי למטה בשביל ישראל, ועכשיו שחטאו חזרתי למקומי הראשון, חס ושלום שהייתי שחוק לגוים ולעג לבריות׳.
"'באותה שעה בא מטטרון ונפל על פניו ואמר לפניו: רבונו של עולם! אני אבכה ואתה לא תבכה. אמר לו: אם אין אתה מניח לי לבכות עכשיו, אכנס למקום שאין לך רשות ליכנס ואבכה...׳".
"הכותב של המדרש, איש דת, שואל את עצמו מה אלוהים עשה באותה שעה שבה נשרף המקדש. אני חושבת שהשאלה הגדולה היא האם זה עונש. היינו לא בסדר? למה עשו לנו את זה? והמדרש מספר שאלוהים בוכה ואומר לעצמו – באתי לגור איתם במקדש, השריתי את השכינה, ועכשיו, כמו בגירושין, עזבתי את הבית וחזרתי למקומי הראשון. חזרתי להורים.
"ואז בא מטטרון, שר המלאכים, ומתחנן ואומר לו – לא יכול להיות שאלוהים יבכה, שהמלך יבכה. אסור לך להראות חולשה. ואז אלוהים אומר לו את המשפט המופלא: "אם אין אתה מניח לי לבכות עכשיו, אכנס למקום שאין לך רשות ליכנס ואבכה". כלומר, יש לי חדר פרטי, קוראים לו מסתרים. אם אתה לא נותן לי לבכות פה, בארמון, שכולם רואים ושהתקשורת רואה, אני אבכה לבד במסתרים.
"נזרקתי אל הסיפור הזה שאלוהים בוכה, קודם כול כדי לדעת שהאלוהים היהודי התלמודי הוא לא אלוהים הנוקם והנוטר המקראי, אלא אלוהים מבוגר שאומר 'התכוונתי שיהיה כאן טוב. בניתי לכם מדינת לאום. התכוונתי שתחיו פה בשלום ותפתחו עגבניות מעולות ומלפפונים ותפוזים. ולאן לקחתם את זה?' כלומר, קודם כול אלוהים אומר 'הפרויקט הולך למקום שמצער אותי, ואני בוכה עליו. אני בוכה על הילדים האלה שמתו; אני בוכה על החיילים שנהרגו; אני בוכה על הבית שחולל; אני בוכה על אימא ושני ילדים קטנים, ג'ינג'ים. אני בוכה, ואני רוצה שתראו שאני בוכה. אני צריך גם את עזרתכם. אני לא אלוהים שרוצה כל הזמן רק נחישות. זה לא ספר יהושע; אנחנו כבר באיכה רבה. כבר יש מדינה, יש גם עמים אחרים וצריך להסתדר איתם. צריך להיכנס לסביבה של הים התיכון, לחיות פה בשלום, וזאת הייתה הכוונה שלי".
מה עשה השבעה באוקטובר לקשר שלך עם המקורות שאת עוסקת בהם כל כך הרבה שנים?
"אני מפרידה בין התורה, שאני מאוד אוהבת, ובין פוליטיקה דתית, שאני בכלל לא אוהבת. היא עושה נזק לדת, היא עושה נזק לפוליטיקה. התורה זה כמו סבא וסבתא; אני מצאתי בה הרבה נחמה ומפלט ומשמעות. הטקסטים הקנוניים, התרבות העברית העתיקה, וגם החדשה, נותנים לי עוגן בזמנים של טלטלה".
ובלי העין הרע, גם נותנת הוראות הפעלה לפוגרום, נכון? בורחים ומאמינים באלוהים.
"לא, בונים מחדש, את יבנה. מוותרים על ירושלים. אם היא כבר נשרפה מרוב קנאות, מוותרים בכאב ובאהבה ובונים מחדש".
בואי נדבר על מאבק אחר, שתלוי מעליו שעון חול: החטופים. איך נהיה החיבור הזה, בין כיפה על הראש ובין זה שהניצחון המוחלט יותר חשוב מחיי החטופים?
"יש כאן ציבור שלם שהתחיל במלחמת ששת הימים להגיד שהתקופה היא תקופה של המשיח ושהכול ראוי ומותר בשביל לכבוש את הקרקע ולבנות פה ולנצח פה. חוזרים בעצם לתנ״ך, שאנחנו התקדמנו כבר ממנו לתלמוד ולאחרי התלמוד ולמהפכה החילונית, שדיברה על כך שהסמכות לא צריכה להיות בידי הדת— לא לחינוך, לא לרפואה, לא למשפט – אלא בידי אנשי מקצוע. פשוט מאוד – זה מה שחילון אומר".
אם היו יושבים פה, אני יודע, אחד מהחבר'ה של הליכוד או סמוטריץ' או אורית סטרוק ומסבירים לך למה אין מה לעשות: יש את העשרים ומשהו, אבל יש גם את עם ישראל, וכדי שלא יטווחו בנו שוב במאות, אז אולי הם יצטרכו לחכות לשחרור. איך היית משתמשת במקורות כדי לענות להם?
"הייתי שולפת את המשנה החשובה מכל המשניות – כיצד היו מאיימים על העדים בדיני נפשות. כשהיו עדים במשפטים שיש בהם עונש מוות, היו לוקחים את העדים והיו אומרים להם: תדע לך שזה לא כמו דיני ממונות – שאם סתם טעית במשפט, תשלם כסף ותחזור. זה דיני נפשות: אם אתה עכשיו הורג בן אדם שלא מגיע לו למות, אז הוא הוא והבנים שלו והנכדים שלו – הכול עליך. האחריות עליך, על עולם שלם, כי כל אדם הוא עולם ומלואו, ומי שמציל נפש אחת – ולא כתוב במקור של המשנה הזאת, בכתב יד קויפמן, שזה כתב היד הטוב, האמיתי – לא כתוב מ׳ישראל׳; כתוב כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם מלא, וכל המאבד נפש אחת, כאילו איבד עולם מלא. כלומר, קודם כול שתדעו שכל אחד מהחטופים, ודרך אגב, כל אחד מהאנשים בעזה שלא עשו משהו רע, שלא איימו עליך, שהם לא אויב שלך...".
בלתי מעורבים.
"אי-אפשר להרוג ככה סתם ושריבונו של עולם יהיה אדיש לזה. לא, לא עושים דבר כזה. זה עולם שלם שהרסת, ובטח איש משלך שלא הצלת. אתה הרסת עכשיו עולם שלם".
עוד בבית אבי חי
