פנס בחשיכה

"אנחנו זוג ציפורים על העץ, רק לא תמיד על אותו ענף," כך מתאר המשורר ערן צלגוב את החיבור בינו ובין המשוררת סיון הר-שפי. השניים נפגשו לראשונה בתוכנית "בוסתן" של הספרייה הלאומית, ומאז הם מנהלים חברותא יצירתית שמצליחה לחצות הבדלים גיאוגרפיים, פוליטיים ואישיים. כעת הם מנחים לראשונה סדנת כתיבה משותפת שכותרתה עולם באגל טל, שרגעי המעבר בין שנה לשנה משמשים בה נקודת מוצא לכתיבה. הם מזמינים להביט במבט פואטי על השינויים הקטנים והגדולים שמעצבים את חיינו וליצור שירה שעוסקת הן באישי וביומיומי והן בטבע ובחברה.

מה בעצם מחבר ביניכם?

ערן צלגוב: אני חושב שהכנות והנכונות להקשיב, ומעבר לנכונות – מחויבות.

מחויבות למה? להקשבה?

ערן צלגוב: כן. כשנפגשנו בבוסתן היה חשש שתהיה סתימת פיות בגלל מגוון הזהויות בקבוצה – פלסטינים ויהודים, שמאל וימין, חופשיים ודתיים; לא אחת יש חשש לדבר כשאתה מתויג מייד, עוד בטרם נפתח הפה. אני יכול להעיד על עצמי שאני תמיד מבקש מאנשים לא לוותר על זכות הדיבור שלהם. היו מאבקים כל כך קשים על זכות הדיבור, אז זה באמת עוול כלפי המאבקים האלה, ולדבר מהלב תמיד אפשר, כל עוד לא מבטלים את הזכות של הצד השני לדבר, להגיב, לחיות, לאהוב. סיון הוכיחה בבוסתן שהיא מדברת מהלב, והתגובות של הקהל "הלא-טבעי" שלה היו התרגשות ואמפתיה, גם כשהוא הגיע מכיוון הפוך לחלוטין.

סיון הר-שפי: אני חושבת שהמנוע של שנינו הוא אהבת אדם. אני מעריכה מאוד את האקטיביזם של ערן, שנובע בדיוק משם ושמתבטא גם בכתיבתו וגם בבחירותיו כמתרגם וכמוציא לאור בהוצאת רעב. מלבד הכתיבה הפוליטית, יש בו גם צדדים אחרים מאוד, של קרבה לרוח החופשית הנושבת בזן בודהיזם, בטבע ובאדם החף מהבניות התרבות העכשווית הרועשת.

על מה היה צריך לגשר?

סיון הר-שפי: אני גרה בתקוע. כשהזמנתי את ערן בכמה הזדמנויות, התשובה שלו הייתה: "כשיהיה דרכון, אגיע״.

ערן צלגוב: אבל באמת אגיע. אנחנו כן נפגשים. יש איזה סלע מחלוקת בירוקרטי קטן.

בירוקרטי?

ערן צלגוב: זה סלע כבד שמכביד על הלב של שנינו, אבל אני חושב שהנכונות של שנינו לדבר עליו מאפשרת לנו להיות חברים.

 יש עוד פערים?

יש השלכות נוספות להקשר הגיאוגרפי-דתי-פוליטי. אני עורכת כתב עת ששמו עתר, וערן בינתיים נמנע מלשלוח חומרים. אלה נקודות כאובות שאני שמה בצד, כי חשוב לי יותר השיח במקומות שבהם הוא כן מתאפשר.

למה בעצם אתה נמנע? זה כתב עת אידיאולוגי?

סיון הר-שפי: לא. כתב העת פונה לכול, ומפרסמים בו יוצרים מכל הגוונים. הנושאים אקטואליים.

ערן צלגוב: מה לא?

סיון הר-שפי: כתב העת אינו אידיאולוגי.

ערן צלגוב: כתב העת אינו אידיאולוגי בהגדרתו, אבל מעצם קיומו, הוא כזה. מפגשים ושיחות ופרסומים משותפים – על במות אחרות – היו לנו.

הנחיה של סדנה ביחד – איך זה עובד?

ערן צלגוב: זה עוד לא עבד; נראה ביום שלישי.

סיון הר-שפי: זו הפעם הראשונה שלנו.

והיה קל לתכנן?

סיון הר-שפי: מבחינתי היה שופע, זורם, מלמד ומעורר ציפייה לבאות.

ערן צלגוב: גם מבחינתי. קודם כול, מעולם לא לימדתי עם סיון. השיחות האישיות בינינו תמיד גולשות גם לעולם הטקסטואלי, ויש לי עוד כל כך הרבה מה ללמוד. שירה מאפשרת לי לדבר עם עצמי – זה עיסוק מאוד בודד — אז כשיש הזדמנות לשיח מפרה עם מישהו שהוא לא אני (כמה אפשר?!), זה נפלא, וההיסטוריה שלנו יחד מבטיחה לי שיהיה מרתק.

שירה מבחינתי היא יותר מתחום עניין. היא פתח לשיחה – בטח בתקופת CHAT GPT, שיכול לקרוא היום שירה מצוין ולספק ניתוח וכל השיט הזה, אבל הוא לא יכול לומר: ״וואו, לא הבנתי, אבל זה יפה״. או ״לא הבנתי למה זה יפה״.

סיון הר-שפי: גם בעיניי שירה היא באמת לא רק תחום עניין, אלא נקודת מבט על הקיום, מצב תודעה, פתיחות של דעת ולב. זה מתחבר לנקודות המשותפות לנו שערן מנה בהתחלה, כמו הקשב.

ערן צלגוב: אז קריאה וכתיבה של שירה נותנות לי רגע לקבל מחדש את האנושי שבי (כמו המבחנים האלו – שאני תמיד נכשל בהם – שבודקים אם אתה רובוט).
שיר של מישהו שמגיע אליי זה כמו מכתב אישי ממישהו שרחוק ממני אלפי שנות אור, זהויות וקילומטרים, ואני – גם אם אינני איכרה סינית מלפני 1500 שנה שכותבת לבעלה שבשדה הקרב על תנועת זנב השועל בשדה – פתאום מתגעגע נורא למישהו או למשהו. זה מוכיח שכולנו בני אנוש ובנות אנוש. זה מנחם אותי, בטח בתקופה כזו, כשכולנו על קוצים והכול בוער מסביב.

מה המטרה שלכם בהנחיית סדנת כתיבה?

סיון הר-שפי: אני אוהבת לכנות את הפעולה שאני עושה "מנביעה". אני סוג של דולה – מילה לועזית שמזכירה את פעולת ההדליה בעברית – שבתוכה מסתתרת גם המילה לידה. הכוונה היא לכך שבעיניי בכל אחד שמגיע לסדנה יש אוצרות שמבקשים להתגלות, יש תנועות נפש שלוחצות לצאת, והרבה פעמים חסרים להם ההזמנה או המרחב או הזמן או ההקשר הבטוח או היד המלווה. את כל אלה ועוד אני מבקשת להעניק. נוסף לזה, ככל שההיכרות עם השירה כקוראים מתרחבת, השפה האישית מתדייקת ומעמיקה, הכלים מתרבים וקל יותר להגיע למעיין השירה הפרטי.

ערן צלגוב: אני אוהב לקרוא שירה, גם כי זה מוכיח לי שיש מישהו מעבר לדף – וזה, כאמור, פתח לשיר – וגם כי זה מחזיר לי את האמון באנושי ובאינסופי, כי אני קורא שוב על אהבה או בגידה או אבל או אמונה או מלחמה או צער או ילדות או חתול או כלבלב שחצה את הכביש או החיוך הכי יפה בעולם או חמדה שלא ידעו כמוה, אבל אחר לגמרי.

ומה בין זה ובין הנחיית כתיבה של אחרים?

ערן צלגוב: אנחנו שואלים אותם שאלה ושומעים תשובה. אנחנו נותנים להם פנס משלנו כדי להסתכל אל תוך האפלה שלהם, והתשובה שלהם, בתורה, היא פנס שיאפשר לי להסתכל אל תוך החשכה שלי ולמצוא את דרכי חזרה – אליי ואליהם.

אנחנו בתקופה שבה קשב הוא דבר נדיר. גם הצפת המידע מקשה את הקשב עלינו, וגם המצב הפוליטי-חברתי. האם אתם מאמינים ששירה יכולה לעזור להחזיר את הקשב? האם החיבור שלכם כמנחים תורם לכך?

ערן צלגוב: כן, שירה מחייבת קשב. מי שעוצרים את העולם לרגע (רגע אחד שקט בבקשה. אנא. אני רוצה לומר דבר מה [נתן זך]) עושה מהלך פוליטי מתנגד ל׳קול הנכון׳, כי לרגע אחד (הלילה אנחנו קוראים שירים, אבל העולם איננו [מאיר ויזלטיר]), ברגע הקריאה הזה, הקשב הנוצר: העולם החיצון לרגע נעלם, ואפשר להסתכל בעיניים ולהקשיב שוב.

סיון הר-שפי: שירה בעיניי היא קשב, והיא מזמינה קשב. כדי להבין, עליך לרכון ולהטות אוזן – להיות בסוג של מדיטציה, בהאטה. ברגע שמכוונים לשם את הכלים, הנס מתחולל. אני מאמינה לגמרי בכוח של מפגש בודד של שעה וחצי לפתוח שער שישפיע לטווח ארוך, ובטח של סדנה ממושכת.

ערן צלגוב: בכל מקרה, היכולת לעצור רגע ולומר ״אני כותב או כותבת שירה למרות הכול ובגללו״ היא הבחירה באנושי, לא מתוך התעלמות מהזוועות ומהכאב, אלא מתוך רצון לשמור על האנושי ואז לצאת להיאבק למענו.