נשיכת הריבית

בצד שורה של פסוקים שעשויים לעורר אי־נחת באדם בן־זמננו, ניתן למצוא בפרשת כי תצא שרשרת ציוויים מרשימה שקשורה בניסיון לבנות חברה המבוססת על ערבות הדדית ואכפתיות. בין היתר, ניתן למצוא בפרשה זו מצוות כמו חובת השבת אבדה, חובת בניית מעקה לגג, היתר לפועל לאכול מפירות הכרם שבו הוא עובד, איסור הלנת שכר ושורה של מתנות עניים שחייב אדם להפריש משדהו. אחד הציוויים הכי מאתגרים וחשובים בפרשה הוא האיסור על הלוואה בריבית:  

"לֹא תַשִּׁיךְ לְאָחִיךָ נֶשֶׁךְ כֶּסֶף נֶשֶׁךְ אֹכֶל נֶשֶׁךְ כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יִשָּׁךְ. לַנָּכְרִי תַשִּׁיךְ וּלְאָחִיךָ לֹא תַשִּׁיךְ לְמַעַן יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ". (דברים כג, כ-כא).

ריבית קרויה נשך. מקצת הפרשנים מסבירים שזה מלשון נשיכה. רש"י כותב על פסוק מקביל בספר שמות: ”ריבית, שהוא כנשיכת נחש, שנחש נושך חבורה קטנה ברגלו ואינו מרגיש, ופתאום הוא מבצבץ ונופח עד קדקדו. כן ריבית אינו מרגיש ואינו ניכר עד שהריבית עולה ומחסרו ממון הרבה” (רש"י על שמות כ"ב, כ"ד).

מעגל האימים הכרוך בהלוואות ממשיך מימי התורה ועד ימינו. אדם שנכנס למצוקה לווה כסף כדי להיחלץ ממנה ומתאמץ להחזיר את החוב אבל אינו מצליח, ובינתיים החוב צובר ריבית וגדל וגדל, ואז הוא נאלץ ללוות הלוואה נוספת, ממקור אחר, וחוזר חלילה. לבסוף החובות שלו דנים אותו לחיי אומללות ופחד ומזיקים לו כנשיכת נחש.

נתינת הלוואה צריכה להיעשות לא משיקולי רווח, אלא משיקולי ערבות הדדית. מי שזכה ויש לו, ימצא משמעות ושמחה בסיוע לאחר באמצעות כספו, ובבוא העת יגבה את חובו, אבל רק את חובו ולא יותר מזה. הטענה שהריבית תכליתה לכסות על ההפסד שנגרם מאיבוד ערכו של הכסף ומאי-זמינותו לעשיית עסקים כל עוד לא הוחזר אינה מקובלת על התורה. אם עליך לספוג הפרשים קטנים בעקבות נתינת הלוואה, ספוג אותם כדי לסייע לאחר.

למעשה, האיסור על ריבית מבטא הסכמיות מיוחדת בתוך חברה שמבקשת לבנות את עצמה על יסוד הערבות ההדדית. מצד הדין הפשוט, יכול אדם לכאורה לעשות עם כספו מה שבא לו, כל עוד זה נעשה בשקיפות ובהסכמת כל הצדדים, אבל הערבות ההדדית מורה אחרת. זו גם הסיבה שאיסור ריבית אינו מחייב את מי שנמצא מחוץ לקהילת הברית. הרמב"ן הסביר כך:

"וביאר בכאן שיהיה רבית הנכרי מותר, ולא הזכיר כן בגזל ובגנבה כמו שאמרו: 'גזל גוי אסור'. אבל הרבית שהוא נעשה לדעת שניהם וברצונם לא נאסר אלא מצד האחוה והחסד, כמו שצוה: 'ואהבת לרעך כמוך' [...] כי חסד ורחמים יעשה עם אחיו כאשר ילוונו בלא רבית ותחשב לו לצדקה" (רמב"ן בפירושו לדברים כג, כ).

מי שמתנערים מכך ש"הסכמה חוזית" היא הערך העליון ומי שמנסים לבנות חברה שיש בה חובת צדקה, חסד ואהבה יכולים להבין את איסור הריבית ולהיות שותפים לו. והנה, ברוב הדתות הגדולות נעשה ניסיון לבנות חברות כאלו, ולפיכך גם בנצרות, באסלאם ובהינדואיזם ישנו איסור על הלוואה בריבית. ומה קורה בפועל? בכל העולם ממציאים "כבישים עוקפים" ונוטלים ריבית.

הכביש העוקף המוכר ביותר ביהדות הוא מה שמכונה "היתר עסקה". בגדול, מדובר בהבחנה בין הלוואה לצורך עסקים ובין הלוואה שמטרתה להציל עני מצרה גדולה. כשמדובר בעסקים, הריבית מותרת; וכשמדובר בהלוואה לאדם פרטי שנמצא בצרה, היא אסורה. כידוע, גם זה לא הצליח. בפועל, הגדירו כמעט כל הלוואה כ"עסקה", והריבית נהפכה לחלק בלתי-נפרד מחיינו. הדוגמה המובהקת ביותר היא כמובן הבנקים. לא רק שהם גובים ריבית מכל אדם על כל הלוואה, אלא שהם ממש מפתים את כולנו ללוות עוד ועוד הלוואות וממש מפילים אותנו בפח.

התורה דורשת מאיתנו לא להזיק לאנשים כפי שמזיקה נשיכת נחש, וזאת גם אם בשעת הדחק הם חותמים על חוזה מרצונם "החופשי" ומסכימים לכך. בחברה שמדמיינת התורה הערך הקובע הוא אחווה ולא הסכמה, ערבות הדדית ולא רווח.

שבת שלום

מתוך פרק 297 - פרשת "כי תצא" בהסכת היומי מקור להשראה
תמונה ראשית: נוצרה באמצעות  ChatGPT