עוצמת החולשה

משה מודיע לעם ישראל שזה סופי – הוא לא ינהיג אותם אחרי הכניסה הקרובה לארץ.

"בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא וַיהוָה אָמַר אֵלַי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה. יְהוָה אֱלֹהֶיךָ הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ הוּא יַשְׁמִיד אֶת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִלְּפָנֶיךָ וִירִשְׁתָּם יְהוֹשֻׁעַ הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה" (דברים לא, ב-ג).

נדמה שמשמעות ציון הגיל המופלג של משה והמילים "לא אוכל עוד לצאת ולבוא" הם הכרה של משה בזִקנתו ובכך שכוחותיו כבר אינם עימו. רש"י ושורה של פרשנים אחרים מסרבים לקבל זאת ומתעקשים על כך שלא תשש כוחו ושהסיבה היחידה לכך שהוא לא נכנס לארץ היא צו האל.

לעניות דעתי, פרשנויות מעין אלה קשורות בכך שלאורך כל ההיסטוריה חשבו גברים שלהודות בחולשה, בקשיים ובמוגבלות זה לא-גברי. אין זה ראוי לשום גבר, ובטח לא למנהיג גדול. אבל בשורה של מקומות בתורה משה דווקא התעקש לדבר בכנות עם עמו, ונראה שגם כאן, בסוף ימיו, הוא פשוט עומד מול העם ומדבר מהלב.

לפני כחודש העלה אודי כגן לרשת קטע מתוך מופע הסטנד-אפ שלו, שנעשה ויראלי. בקטע המרטיט והמצחיק בה בעת מספר כגן על החוויות שלו כהלום קרב ועל השנים הארוכות שבהן הוא לא העז לספר על כך לאיש. כגן דיבר על הבושה ועל הפחד שמנעו ממנו להתייצב מול האתגר העצום שעימו הוא מתמודד ועל איך זה הרס את חייו במשך שנים רבות, ואף גרם לו לברוח לסמים ולאלכוהול. בדבריו חושף כגן את הקושי וגם את החשיבות שבהכרה במה שעובר עלינו. הוא מלמד אותנו שבמגבלות הגוף והנפש אין בכלל בושה, וזה גם מה שעושה משה בפרשה זו. כפי שכותב הפרשן ספורנו, משה אומר בפשטות: "גם אם הייתי חי לא הייתי יכול לצאת ולבא לפניכם בזקנתי". משה, בכנות מכמירת לב, מודיע לעם: כוחותיי נטשו אותי; אני זקן; איני מסוגל להוביל אתכם עכשיו לעוד מלחמה. והוא מוסיף: גם לו הייתי מסוגל, איני יכול כי אלוהים אינו מרשה לי. וכך מלמד אותנו משה שאת מה שעובר עלינו איננו צריכים להחביא ושבמגבלות הפיזיות והנפשיות שלנו אין שום בושה.

משה מלמד אותנו עוד דבר חשוב בפרשתנו הקצרה: אין אדם ואין מנהיג שהם על-אנושיים, ולכל מנהיג יכול להיות מחליף ראוי, ולכן זה מה שקורה אחרי כן: "וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמֶר אֵלָיו לְעֵינֵי כָל־יִשְׂרָאֵל חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבוֹא אֶת־הָעָם הַזֶּה אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהֹוָה לַאֲבֹתָם לָתֵת לָהֶם וְאַתָּה תַּנְחִילֶנָּה אוֹתָם". (דברים לא, ז). משה מעביר את המקל בצורה מעוררת השראה.

בשעת העברת המקל מודיע אלוהים למשה שלאחר מותו, העם הזה ימרוד שוב, יפר את הברית וילך אחרי אלוהים אחרים. זהו רגע קשה. את כל חייו הבוגרים הקדיש משה לשתי משימות: הבאת העם לארץ ואיחודו תחת הנהגת אלוהים. והינה, רגע לפני מותו הוא מבין שהוא לא יזכה להכניסם לארץ ושהם עוד ימרדו באלוהים. משה היה עלול לסיים את חייו בתחושת ייאוש וכישלון, אבל דווקא ברגעים האלה, הוא מגלה שוב תושייה מנהיגותית ועושה את הדבר הכי לא-צפוי – הוא כותב ספר.

וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת־הַתּוֹרָה הַזֹּאת וַיִּתְּנָהּ אֶל־הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי הַנֹּשְׂאִים אֶת־אֲרוֹן בְּרִית יְהֹוָה וְאֶל־כָּל־זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיְצַו מֹשֶׁה אוֹתָם לֵאמֹר מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת:  בְּבוֹא כָל־יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת־פְּנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר תִּקְרָא אֶת־הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל־יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם:  הַקְהֵל אֶת־הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת־יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת־ כָּל־דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת:  וּבְנֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא־יָדְעוּ יִשְׁמְעוּ וְלָמְדוּ לְיִרְאָה אֶת־יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם כָּל־הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל־הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת־ הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ. (דברים לא, ט-יג)

בסוף ימיו עושה משה את המעשה הכי משמעותי שלו. הוא יוצר קאנון ודואג למסד טקס שישמר את הקאנון הזה. אם יהיה ספר שכולם ירגישו קשר אליו, אז העם הזה יכול לשרוד אלפי שנים, ואולי אפילו יכנו אותו "עם הספר". וזה הצליח. אנחנו מתווכחים על התוכן של הספר הזה, אבל לא זונחים אותו. הדיאלוג עם התורה שכתב משה, זה שאנחנו עושים ברגעים אלה ממש, שומר עליו ועלינו בחיים.
מבוסס על פרק 310: פרשת וילך - "כוחו של טקסט" בהסכת היומי מקור להשראה
תמונה ראשית: נוצרה באמצעות ChatGPT