פצע פוגש חיבוק

יעקב עומד לשוב עם נשותיו, עם בניו, עם עבדיו ועם כל המקנה שלו מחרן לביתו, והוא פוחד. בבית נמצא אחיו עשו, זה שלפני כ-20 שנה נפגע ממנו עמוקות בגלל גנֵבת הברכה במרמה; זה שאמר שיום יבוא והוא יהרגהו. יעקב שולח שליחים כדי לבשר לעשו על בואו, והם חוזרים ומספרים לו שעשו יוצא לקראתו, ואיתו 400 איש. הפחדים מתעצמים. יעקב מחליט לחצות את המחנה שלו כדי שאם עשו יתקוף, לפחות חצי מהמחנה שלו יינצל, ואז הוא מתפלל לאלוהים: "הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו כִּי יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ" (בראשית לב, יב).

רגע לפני המפגש עם עשו ועם צבאו, מחליט יעקב החלטה מחמיצת לב. בראש המחנה הוא מציב את השפחות ואת בני השפחות, אחרי זה את לאה ואת בניה ולבסוף את רחל ואת בנה יוסף. הוא חושב לעצמו שאם עשו יתקוף, אז ההולכים בראש הם אלו שייפגעו, ואלה שאחריהם אולי יינצלו. היררכיית אהבה. נוסף על זאת, כדי לרכך את אחיו, הוא שולח אליו עבדים עם מנחות. המילה "מנחה" חוזרת ארבע פעמים: "ויקח מן הבא בידו מנחה לעשו אחיו" (בראשית לב, יג), "מנחה היא שלוחה לאדני" (בראשית לב, יח), "אכפרה פניו במנחה" (בראשית לב, כ), "ותעבור המנחה על פניו" (בראשית לב, כא). ואז מגיע הרגע שממנו הוא פחד כל כך – רגע המפגש.

"וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיִּבְכּוּ" (בראשית לג, ד). מתברר שעשו יצא לקראתו עם מחנה כה גדול פשוט כי הוא התרגש עד דמעות משובו של אחיו, שאותו לא ראה ושממנו לא שמע שנים רבות כל כך. עשו רצה לכבד את יעקב במשלחת גדולה שתקבל את פניו. עשו גם אומר לו מייד שאינו צריך את כל המנחות האלה כי יש לו די רכוש משלו, אבל יעקב מתעקש ואומר לו כך:

"אַל נָא אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְלָקַחְתָּ מִנְחָתִי מִיָּדִי כִּי עַל כֵּן רָאִיתִי פָנֶיךָ כִּרְאֹת פְּנֵי אֱלֹהִים וַתִּרְצֵנִי. קַח נָא אֶת בִּרְכָתִי אֲשֶׁר הֻבָאת לָךְ כִּי חַנַּנִי אֱלֹהִים וְכִי יֶשׁ לִי כֹל וַיִּפְצַר בּוֹ וַיִּקָּח" (בראשית לג, י-יא). לפני כן השתמש יעקב ארבע פעמים במילה מנחה, והינה, גם כאן הוא אומר תחילה "ולקחת מנחתי מידי", אבל אז הוא משתמש לפתע במילה ברכה: "קַח נָא אֶת בִּרְכָתִי". כאן אולי טמון גילוי מעומק נפשו של יעקב.

ישעיהו ליבוביץ, בספרו "שיחות על פרשת השבוע", אומר שמדובר כנראה במה שאנו מכנים כיום "פליטה פרוידיאנית". יעקב מתהלך 20 שנה עם מועקה קשה מודחקת; 20 שנה של רגשות אשם על גנבת הברכה; 20 שנה של צער על הריחוק מביתו ועל הקרע בינו ובין אחיו. והינה, ברגע המפגש, הדבר הראשון שהוא אומר לאחיו זה ״קַח נָא אֶת בִּרְכָתִי״. אנא, קח את אותה הברכה שנתן לי אבא. קח אותה וגאל אותי מייסורי המצפון. ברכתי שלך.

פעמים רבות חי הפוגע עם זכר הפגיעה שנים אחרי שהנפגע כבר שחרר אותה וסלח. לצערי, לפני שנים רבות, במשובת נעורים מטופשת שיצאה משליטה, פגעתי במישהו שבקושי הכרתי. זה הלך עימי והעיק עליי 25 שנה, עד שפגשתי אותו במקרה. ידעתי שעליי לגשת אליו ולהתנצל, וחששתי מתגובתו. ניגשתי אליו ושיתפתי אותו בתחושה הקשה שאני נושא עימי כל השנים האלה ובצער שלי על מה שהיה והתנצלתי מעומק ליבי. הוא הסתכל עליי המום. הוא לא ממש זכר שזה קרה.

מה היה קורה לו שלח יעקב שליחים לעשו שנה-שנתיים לאחר שעזב את הבית, ביקש את סליחתו והביע את אהבתו? מה היה קורה לו החזיר לו את ברכתו כבר אז? ייתכן ש-20 השנים של הריחוק מהבית והעבודה אצל לבן היו מתקצרות משמעותית; סביר שרגע המפגש עם אחיו לא היה מפחיד אותו כל כך; ובעיקר - 20 שנה של מועקה קשה היו נחסכות ממנו.

רגע לפני המפגש עם אחיו, מקבל יעקב ממלאך האלוהים את השם ישראל. נדמה שהדבר סמלי. עד עתה הלך יעקב בדרכים עקומות ונשא עימו מועקה. העקמומיות והמועקה נרמזות בשמו. רגע המפגש והתיקון עם אחיו הוא הרגע שבו הוא נהפך לישראל, מי שדרכו ישרה וליבו נקי מחטאי העבר.

מאז, דור אחר דור, מוטלת על כולנו המשימה להיהפך מיעקב לישראל.
מבוסס על פרק 350 – פרשת וישלח: "קח נא את ברכתי" בהסכת היומי מקור להשראה
תמונה ראשית: פגישת יעקב ועשו\ ויקיפדיה