כשהמילים כושלות

יש רגעים שבהם השפה נכשלת במשימתה – לא מכיוון שהמילים אינן מספיקות בפני עצמן, אלא מכיוון שהמשקל שהן מתבקשות לשאת עולה על קיבולת הנשיאה שלהן. השנתיים האחרונות היו רגע כזה בדיוק. אל מול אירועים בלתי ניתנים להכלה, להסבר או לפתרון, המילים נוטות להגיע באיחור, ולעיתים אינן מגיעות כלל. הן חגות סביב מה שקרה, מצביעות עליו ברמיזה, אבל לא מצליחות לנקוב בשמה של החוויה עצמה – בגלל הפחד, בגלל היגון, בגלל התשישות, בגלל שבריריות קיומנו. ברגעים כאלה, הדיבור עצמו מצטמצם לצורתו היסודית ביותר. אחד הקולות היסודיים האלה הוא קולו של נתן אלתרמן  (1910 –1970),  מגדולי המשוררים העבריים, שכתיבתו מתעמתת דרך קבע עם רגעים של קיצוניות מוסרית והיסטורית.

לְרִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם

גְּוַלְד.[1]

ובזמנים האלה, התרבות, ובייחוד האמנות, משנה את תפקידה – במקום לתת לנו המחשה, פרשנות או נחמה, היא הופכת לצורת ביטוי הקודמת לשפה ושורדת גם כשהיא נכשלת. האמנות אינה פותרת, אלא מכילה. היא אינה מסבירה, אלא מאפשרת לסתירה, לדו־משמעות ולרגש להתקיים אלה לצד אלה בלי לכפות עליהם בהירות. כשהדיבור קורס, האמנות ממשיכה לדבר – לא במשפטים, אלא בתמונות, במחוות, בחומרים ובפעולות הלוכדות את תשומת הלב.

ההבנה הזאת עיצבה את "אלה כרגע חיי". בין שתי תערוכות המוקדשות לדמויות מרכזיות באמנות הישראלית – פנחס ליטבינובסקי, שיצירותיו משתייכות לקנון הבסיסי של הציור הישראלי, והתערוכה העתידית של הצלמת האגדית עליזה אורבך – קיבלנו החלטה לעצור ולפנות במקום זאת לחמישה אמנים ירושלמים בולטים הפועלים כיום, מתוך ההווה. זו לא הייתה התרחקות ממצוינות או מהכרה, אלא מחווה אוצרותית שונה: החלטה להביט מקרוב באופן שבו נוצרת אמנות כשההיסטוריה אינה גמורה, כשהאדמה אינה יציבה, וכשהוודאות אינה זמינה. היצירות בתערוכה זו, ובהן ציורים, צילומים והדפסים, אינן מספקות נרטיב אחיד או תשובה אחידה. אך כולן חולקות ביניהם מחויבות לתשומת לב – לפרצופים, למרחבים ביתיים, לגוף האמן, לדימויים מיתיים ותנ״כיים החוזרים בבהילות מחודשת, וזאת לצד דימויים ציוניים המתעצבים בתוך סערה פנימית ומתוך פעולת ההתבוננות עצמה. יצירות אלה לא נוצרו במרחק מהאירועים, אלא מתוכם. הם אינם מסקנות, אלא תהליכים: ניסיונות לראות, להכיל, להמשיך.

מאז שבעה באוקטובר יזם בית אבי חי, מתוקף תפקידו כמרכז תרבותי הנטוע בירושלים, תוכניות רבות בתגובה לאימת הימים ההם. רוב התוכניות האלה היו מעוגנות במילים: בשיחה, בלימוד, בעדות ובהרהור, לצד סוגים נוספים של פעילות תרבותית. ערכנו סדנאות לכתיבה יוצרת; הרחבנו את עבודתנו עם בני נוער, אנשים בתחילת חייהם הבוגרים, ועם צה"ל; קיימנו מפגשי קבלת שבת בכיכר החטופים בתל אביב ובחצר בית אבי חי בירושלים; והיו לנו גם תוכניות למשפחות ולילדים. השפה הייתה נדבך מרכזי בפעילותנו, אף על פי שהיא כרעה שוב ושוב תחת העול.

תערוכת "אלה כרגע חיי" פותחת אפשרות אחרת: מרחב שבו התגובה מתגבשת כשהמילים נכשלות, שבו המשמעות אינה עוברת בשפה אלא בדימויים, במחוות, בחומרים ובנוכחות. בית אבי חי החליט כאן להציב בחזית הגלריה אמנים בולטים בעיר, אמנים שחיים ופועלים בתוך הסצנה התרבותית והאמנותית של ירושלים. התערוכה נבנית לא רק מתוך המקום הזה, אלא בתוך המקום הזה.

כותרת התערוכה נלקחה משורה מאת המשורר הירושלמי ישראל אלירז, והיא מתעקשת על זמן הווה. היא אינה תובעת בהירות, סגירת מעגל או הבנה. היא נוקבת בשמו של רגע שעדיין לא נפתר. כפי שכתב יוסף חיים ברנר, ישנם רגעים שבהם ההיסטוריה מסרבת להיסגר, כשתהליך העיבוד מושהה והמשמעות נשארת בלתי גמורה. "כל החשבון עוד לא נגמר". זו אינה הכרזה. זהו מצב. ובו אנו נמצאים.

התערוכה שלנו חבה את צורתה, את רגישותה ואת דיוקה לאוצריה עמיחי חסון וריקה גרינפלד ברנע. עבודתם כאן מתאפיינת באיפוק, בקשב ובאמון עמוק הן באמנים והן בצופים. במקום לכפות פרשנות, הם יצרו מסגרת שבה אפשר לפגוש את היצירות בתנאים שהן עצמן מציבות. הם מניחים למורכבות להישאר מורכבת, ולשתיקה לשמור על מקומה.

בימים אלה המילים כושלות שוב ושוב, אבל התערוכה הזאת היא צורה אחרת של ביטוי. אין בה תשובות, אלא נוכחות. אין בה קביעה, אלא עדות. ועם הנוכחות באה תקווה שקטה לימים של רוגע גדול יותר ושל דעיכת הפחד, תקווה שהחיים ימצאו שוב מרחב לנשימה. אלה כרגע חיינו.

[1] מתוך המחזור "הודעות אישיות באמצעות מודעה בעיתון, בימי ניתוק קשרי-הדואר לרגל פעולת ההיפופוטמוס בתל אביב, 1947", ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד.
לאתר התערוכה לחצו כאן>>
תמונה ראשית- רואה אותך רואה אותי - 85x80 ס"מ, צילום 35 מ"מ\ אלון קדם