חוזרים לסלון

בשבילי, הסלון, הוא הבית בבת ים של סבתא וסבא, בתיה ודוד בן־ארי, זכרם הטוב לברכה. עוד בשנות הארבעים של המאה העשרים, הם ייסדו סלון ספרותי: אל הבית שלהם הגיעו סופרים, משוררים, אמנים ועולים חדשים, פליטים וניצולים שמשפחתם הושמדה, שחיפשו שייכות, תרבות, קול וקהילה. סבא וסבתא שלי ראו בספרות מרכיב מרכזי בעיצוב זהות. מתוך היכרותם האישית עם הסופר שלום אש, שכנע אותו סבי לעלות לארץ ולייסד סביבו מרחב של מפגשי רוח וכתיבה. הזיכרון הזה מלווה אותנו גם היום בבית אבי חי בירושלים, כהשראה ליצירת מרחב שמחבר אנשים ויוצר קהילה דרך מילים ויצירה.

הסלון התרבותי הוא מודל עתיק אך רלוונטי מתמיד: מרחב שנמצא בין הבית לציבור, בין לימוד ויצירה. אפשר לראות בו גלגול של החברותא ממסורת הלימוד היהודית, שולחן משותף שבו נולדת מחשבה מתוך לימוד. בגלגולו המודרני, הסלון פתח את הדלת גם ליצירה אישית, לשאלות פתוחות ולריבוי קולות, כלומר, לתרבות במובנה העמוק.

מוסד היסטורי

הסלון הספרותי הוא מודל תרבותי שנולד בצרפת ובגרמניה סביב המאה ה-17 ומתוך תנועת ההשכלה, והפך למרחב שנושא בתוכו מתח שמשלב בין הביתי והציבורי. בראשית היישוב היהודי בארץ־ישראל שימשו סלונים ביתיים זירה חיה ליצירה, לפולמוסים ולפיתוח רעיונות. השתתפו בהם אנשי רוח, סופרים, משוררים, אמנים ופילוסופים.במקומות אלו נקראו טיוטות, התחדדה העברית, נוצרו רשתות של השפעה תרבותית ונרקמה קהילה. הסלון היה כלי מרכזי לעיבוד ולשיתוף, הוא הפגיש בין אמנים, ומתוך אותם סלונים צמחו כתבי עת ותנועות רעיוניות. הספרות העברית נולדה דווקא מתוך מפגש ושיח, ולא מתוך אולמות וחדרי כנסים.

מתוך הסלון נוצרו גם חבורות ספרותיות, דוגמת קבוצת בלומסברי באנגליה או חוגים ספרותיים בצרפת. במקרה העברי אפשר למנות את חבורת אודסה, שבתוכה פעלו חיים נחמן ביאליק, אחד העם, שאול טשרניחובסקי ומיכה יוסף ברדיצ'בסקי; את חבורת יחדיו, ובה אברהם שלונסקי, נתן אלתרמן, לאה גולדברג, אלכסנדר פן ואחרים; את תנועת הכנענים בראשות יונתן רטוש; ואת חבורת לקראת של יהודה עמיחי ובני דורו. מתוך חבורות אלו הוקמו כתבי עת, נרקמו שיתופי פעולה, ונוצרו זרמים וסוגות פואטיות חדשות. גם כיום פועלות חבורות ספרותיות משפיעות, ובהן הו, אב, ערס-פואטיקה, שעטנז ואחרות.

אז למה עכשיו?

הסלון של בית אבי חי ממשיך את מסורת הסלון העתיקה מתוך בחירה מודעת, רלוונטית ומתחדשת הקשורה לעת המטולטלת הזו. הרי המעשה הספרותי כולל קשב, הזמנה להזדהות עם קשת אנושית, התמודדויות חיים, כתיבה ושיתוף מן הפנים אל החוץ, וכל אלו נחוצים מאד בימים האלו.

לפני כשנה התארחה בבית אבי חי מרינה מקסימיליאן בלומין, ושיתפה שכילדה וכעולה חדשה חלמה לקחת חלק בתרבות הישראלית ולתרום להשבחתה. מתוך דבריה התחדדה המשאלה שלנו, מעל עוגת יום ההולדת של הסלון: שהמפגש והמילים ימשיכו לחבר ולהעמיק, לבנות וליצור, ולסייע לתרבות הישראלית למצוא את דרכה בתוך ומתוך השבר אל מקום טוב יותר.
בסופו של דבר, כל מסע טוב מתחיל מלחזור לבית של סבא וסבתא.

תמונה ראשית: באדיבות המשפחה