שרף נסתר: מפגש בט"ו בשבט

חורף. נוף עירום ניבט מן החלון, חושף את העצים עד העצם. הענפים גלויים, הקווים חדים, הכול נראה פגיע. מי שמביט רק במה שנגלה לעין, עלול לחשוב שהחיים נסוגו, שהכול קפא.

אבל החורף אינו סיום, אלא שלב. בתוך העץ, באופן נסתר מהעין, מתרחשת תנועה.
השרף זורם. חומר ממשי, סמיך, דביק, חמים, אדום, מגן, שומר, המאפשר לעץ להמשיך לחיות גם כשהקליפה סדוקה.

הירח מלא. מבחוץ החיים נראים כמו רצף של שגרה. יום ועוד יום, עבודה, לימודים, תפקידים, שיחות חולין. ואז מגיע ט״ו בשבט, הזמנה להקשיב למה שרוחש מתחת לפני השטח. הזדמנות לפתוח חלון פנימה, ולהתבונן במה שניבט ממנו.

במובן הזה, זהו חג שמציע תנועה, הוא מזכיר שהאביב אינו החלטה, אלא תהליך; מזכיר שלעיתים דווקא ההאטה היא סימן לחיים: מה שמבקש לצמוח, רק מחכה לתנאים הנכונים.

יש זמנים שבהם בחוץ שורר מאבק רעש, דריכות, הישרדות (ימינו אנו). ובתוך הזמן הזה קשה להאמין שמתקיימת תנועה אחרת. אבל השרף מלמד שתהליכי ריפוי לא מתרחשים למרות הפציעה, אלא דרכה. לא במקרה שימש השרף בטקסים רוחניים לאורך הדורות. הוא יוצר ריח, עשן, תדר מיוחד, כחומר שנמצא על התפר שבין גוף לרוח, בין פצע להגנה.

לערב ט"ו בשבט יצרנו לסלון הכותבים טקס אמנותי חי. בעזרת המוזיקה של סלומה והמשתתפים - יונתן קונדה, יאיר אגמון ובתאל קולמן - ביקשנו לייצר קשב לדברים הנסתרים מהעין ולעקוב אחרי התנועה שבה רעיון הופך למחשבה ולדיבור, ומדיבור למפגש.

היוצרים, החולמים, ההוגים המבקשים בעוז לא להתייאש - מהם ניגר השרף. אנשי היצירה, אלה שמביטים אל האופק ורואים את בוא האביב, זוכרים שהאביב מתחיל הרבה לפני שהוא נראה.

אולי מעשה ההתכנסות הזה: ההקשבה, הלימוד, והכתיבה הם תרגול של מבט כזה, ואולי, הטקס הזה הוא בעצם מכתב לאביב.

תמונה ראשית: ניקולאי בוסיגין