חרב בבית המדרש

40 יום זה לקח להם, לא יותר. 40 יום, והחבורה שראתה את עשר המכות, את קריעת ים סוף ואת מעמד הר סיני, איבדה אמון והחליטה לסגוד לעגל זהב מעשה ידיה. "לֶךְ־רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם", אומר אלוהים למשה על ההר, "סָרוּ מַהֵר מִן־הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ־לוֹ וַיִּזְבְּחוּ־לוֹ וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות לב, ז-ח).

חטא העגל נחשב לאחד החטאים החמורים ביותר בתורה. זה חטא שמחזיק בתוכו כפיות טובה, ייאוש ומרד נטול הצדקה. זהו גם חטא של מנהיג שכל כך רדף שלום עד שלא ידע לשים גבולות לציבור שלו. מעניין לבחון איזה מצבים מעזים חז"ל להשוות לאותו יום מר ונמהר. ההשוואה מופיעה בעיקר במקום מרכזי אחד, בסיפור שיש לו שתי גרסאות שאחת קשה מרעותה.

בתלמוד הבבלי (שבת, יז ע"א) מסופר על מחלוקת בין הלל ושמאי, מחלוקת טכנית וסבוכה שקשורה לדיני טומאה וטהרה שלא נכנס כאן לפרטיה. הלל העלה טיעון בנוגע לעקביות בפסיקת שמאי. מדוע במקרה דנן הוא החמיר ובמקרה אחר, מקרה לכאורה דומה, הוא הקל. שמאי רגז עליו ובמקום להשיב בצורה עניינית איים: אם תמשיך להקניט אותי אז אגזור גם שם, במקרה השני, כמו במקרה הזה. אחמיר גם שם. ואז נאמר בגמרא: "נעצו חרב בבית המדרש אמרו הנכנס יכנס והיוצא אל יצא".

לא ברור מה הפירוש המעשי של "נעצו חרב". אבל מתוך הסיפור מובן שהוחלט לחסום פיסית את היציאה מבית המדרש. ככל הנראה היה בחדר רוב לשמאי ומישהו רצה לשמר את יחסי הכוחות האלה. מספרת הגמרא: "ואותו היום היה הלל כפוף ויושב לפני שמאי כאחד מן התלמידים והיה קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל".

יום זה, היום שבו ננעצה חרב בבית המדרש וההלכה נקבעה מתוך מעשה כוחנות, מושווה בגמרא ליום שבו נעשה העגל. כאשר אלימות חודרת אל תהליכי קבלת ההחלטות, כאשר אדם גדול מושפל, וכאשר במקום לנהל תרבות של מחלוקת גם בשעה שהרוחות סוערות, מתחילים לאיים וחרב ננעצת בבית המדרש, הרי זה קשה כיום שבו הפנו עורף ליהדות והקימו עגל זהב וסגדו לו.

בתלמוד הירושלמי מובא סיפור דומה, שיש שטוענים שהוא גרסה שנייה לאותו הסיפור ויש שטוענים שהוא מקרה המשך לסיפור שלנו. בגרסה הירושלמית מסופר על התכנסות של בית שמאי ובית הלל בעליית הגג של חנניה בן חזקיה בן גרון. בהתכנסות זו נערכה הצבעה ובה נקבעו 18 הלכות, 18 גזירות בעניינים שונים. לבית שמאי היה רוב, וכל ההלכות נקבעו בהתאם לשיטתם. כיצד נוצר הרוב הזה?

ר' יהושע אונייא מתאר זאת במילים הקשות הבאות: "תלמידי בית שמאי עמדו להן מלמטה והיו הורגין בתלמידי בית הלל. תני: ששה מהן עלו והשאר - עמדו עליהן בחרבות וברמחים". (תלמוד ירושלמי,שבת א). החרב שננעצה בבית המדרש הייתה חרב אמיתית. רצחו איתה. אין זה פלא שגם שם קובעת בכאב הגמרא: "אותו היום היה קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל".

הלל, שמאי ותלמידיהם ידועים בכך שהצליחו למסד ולעצב תרבות של מחלוקת שידעה, גם בתוך סערות גדולות, לשמור על הקשבה ורעות. זו הייתה תרבות של "אלו ואלו דברי אלוהים חיים", תרבות שבה בעלי הכוח נהגו כנוחין ועלובין, לימדו תחילה את דעת יריביהם, ובשורה של מקרים אף הודו בטעות וחזרו להורות כשיטת האופוזיציה. אך מסתבר שלא תמיד המצב היה כה אידיאלי. לעיתים הפוליטיקות, האגו, המתחים הקשים ואף האלימות הפוליטית גברו.

חטא העגל המופיע בפרשתנו הוא חטא של חציית קו הלגיטימיות. הוא ממוטט את התשתית שעליה נשען הכול. זהו מרד ביסודות. הגמרא בעצם אומרת לנו שהפיכת המחלוקת לאלימות, חסימת תלמידי חכמים, השפלת מנהיגים גדולים וכמובן גם הגעה למעשי רצח של ממש, קשים לישראל כיום שבו נעשה העגל. גם הם מאיימים על היסודות ומחריבים את התשתית שעליה נשען הכול.

בימים שאחרי שבעה באוקטובר 2023 יצאנו למלחמה והוצפנו בתחושת "יחד"; נראה היה שלא נסכים לשוב לימי הקיטוב שאפיינו את השנים שלפני כן; לא נשוב לחטא העגל של השפלת בר הפלוגתא שלנו; אנחנו נמצאים בעיצומה של מערכה נוספת, אך הפעם היא מתנהלת בתוך אווירה קשה שלעתים כוללת גם שנאה פנימית. למרות זאת, במקלטים המשותפים מתכנסים נשים וגברים מכל הקשת הפוליטית והזהותית וחווים מחדש את תחושת שותפות הגורל. אני תקווה שנדע לצאת מן הימים האלה בהחלטה נחושה: לא די בכך שלא ניכנע לאויבינו החיצוניים; אסור לנו גם לאפשר עוד לאיש לשסות אותנו זה בזה, כמו באותם ימים שהיו קשים לישראל כיום שבו נעשה העגל. כולנו בבית אבי חי מקווים שאתם שמורים ומוגנים, ושולחים מכאן ברכת החלמה לפצועים ותנחומים למי שאיבדו את יקיריהם במערכה.

מבוסס על פרק 415 פרשת כי תשא: "כיום שנעשה בו העגל" בהסכת היומי מקור להשראה

תמונה ראשית - בני ישראל ועגל הזהב \ ויקיפדיה