המהפכה במעמד המקרא היא מהמאפיינים המרכזיים של היהדות המודרנית, ושורשיה נעוצים כבר בהגותו של שפינוזה במאה ה־17. במרכזה של היהדות המסורתית ("הרבנית") עומדת הספרות התלמודית, וממנה יונקים הלומדים תובנות, הלכות ומושגי ערך. אומנם, ספרות זו שואבת רבות מהתורה שבכתב, ובמידה פחותה מספרי הנביאים והכתובים; אולם היא המקנה סמכות לפירושים, ומעניקה לבית המדרש סמכות גדולה יותר מזו של הטקסט המקראי. אבל בעיני זרמים מודרניים מרכזיים, דתיים כחילוניים, עמוד התווך של היהדות הוא דווקא המקרא, ובייחוד הרובד הנבואי שבו, על פי קריאתם ופירושם.
מה הוביל לשינוי במעמדו של המקרא? מי היו ההוגים המרכזיים שהובילו את השינוי, ומה טיבה של המהפכה שהציעו? בסדרה נעמיק בביקורת המקרא של שפינוזה, ובהגותם של מרטין בובר ופרנץ רוזנצווייג; ונבחן את הקריאה החילונית־ציונית של דוד בן־גוריון, הקריאה הרפורמית של הרמן כהן והקריאה הפמיניסטית של אילנה פרדס. נדגים כיצד הספרות והתרבות היהודית הבתר־מקראית נמדדים לאור המקרא; בין שנתפסו כהמשך ישיר ופורה שלו, ובין שנחשבו כסטייה ממנו וכעיוות דרכה של היהדות.
הרב פרופ' יהוידע עמיר הוא הוגה דתי, חוקר מחשבת ישראל ורב רפורמי. עמיר הוא ראש בית המדרש לרבנות ליברלית בפוטסדם שבגרמניה, ופרופסור אמריטוס של היברו יוניון קולג' בירושלים. מחקרו מתמקד בסוגיות הגותיות ביהדות ב־200 השנים האחרונות.
