גם בשיא פריחתו – והשנים האחרונות מציגות אותו, גם אם זה מצג מתעתע, במצב זה – נותר הקולנוע הישראלי מוגבל וכמעט חדגוני. הסרטים הישראלים, טובים כגרועים, מגלגלים שוב ושוב וריאציות על אותם נושאים: דרמות משפחתיות מצד אחד, קומדיות עממיות מצד שני, וסרטי צבא ומלחמה בתווך. על קולנוע ז'אנרי דוגמת סרטי בלש או מותחני ריגול אין מה לדבר. אפילו הקומדיה הרומנטית, סוגה שיכולה היתה להצליח במקומותינו בדיוק כפי שמקבילותיה הזרות מצליחות במקומותינו, כמעט ולא זוכה אצלנו לייצוג.
לאור זאת, כמה מפתיע ונעים לגלות שסרט המתהדר בתואר "סרט האימה הישראלי הראשון" עולה בבתי הקולנוע, ואפילו מגובה במסע יחסי ציבור מרשים. לא זאת ועוד - הוא זוכה לנתוני צפייה מעודדים ולגל ביקורות אוהדות ברובן. אחרי שנים שמספרים לנו שהקהל הישראלי לא אוהב סרטי אימה - לפחות לא בבתי הקולנוע - מגיע סרט אימה ישראלי ומוכיח שלסרט ראוי לשמו יש קהל באשר יוקרן.
קולנוע ז'אנרי יונק בהכרח ממסורות קולנועיות שונות, זרות, מה שהופך את "כלבת" לסרט שהוא בבסיסו אוניברסלי, וליתר דיוק - אמריקאי. יש בו מסרטי המשספים, שבהם חבורת נערים מלוקקים מוצאת את עצמה בלוקיישן אקזוטי בחברתו של רוצח סדרתי מטורף; מסרטי העינויים האלימים, שמנסים מלכודות אכזריות על גוף האדם; מסרטי האימה הפסיכולוגיים, שבהם מתגלה כי אין מפחיד יותר מטבע האדם, ועוד. אנסמבל הדמויות כמו נלקח מקטלוג הז'אנר: אח ואחות, חבורת נערים מפונקים, איש יערות עם רובה ציד, צמד שוטרים ורוצח פסיכופת. עם כאלה מרכיבים, אי אפשר לעשות אלא סרט אימה.
יוצרי הסרט, נבות פפושדו ואהרון קשלס (גילוי נאות: קשלס הוא מבקר קולנוע בעברו, ולפיכך קולגה), הגיעו ל"כלבת" לאחר למידה מקיפה ויסודית של הז'אנר, והם בהחלט מפגינים את שליטתם בשדה שבו הם פועלים. זה הופך את "כלבת", שמתכתב עם הז'אנר לכל אורכו, ליצירה שעומדת בתו התקן של הז'אנר מכל בחינה.
אבל בכך לא מסתיים העניין: "כלבת" לא נענה לציפיות שהוא בונה, על פי מוסכמות הז'אנר, אלא מתעתע ומשתעשע בהן. אי אפשר להסביר זאת מבלי לחשוף כמה מסודותיו של הסרט, אך מספיק אם אומר ש"כלבת", החל בשמו ואילך, אינו מה שהוא נראה. הוא מציג את עצמו כסרט אימה מן המניין, מין סלאשר אמריקאי בתחפושת ישראלית, אבל ככל שנוקפות הדקות הוא מתגלה כממזר ישראלי בתחפושת אמריקאית. מי שנרצח אינו בהכרח מי שצפוי שיירצח, מי שרוצח אינו בהכרח מי שצפוי שיהיה הרוצח, מי ששורד אינו בהכרח מי שצפוי שישרוד. אפילו הכלב לא תופס את המקום המרכזי שהייתם מצפים שיתפוס בסרט ששמו "כלבת".
ממזר ישראלי בתחפושת אמריקאית. צילום: יח"צ
טבע האדם, כמובן, רע מנעוריו
וזוהי הישראליות שב"כלבת": לא יער קק"ל הדליל, אור היום הישראלי והמוקשים, התוספת הישראלית לז'אנר המלכודות. אלה תוספות נאות, שמדגישות את אופיו הישראלי של "כלבת", אופי שעשוי היה ללכת לאיבוד בעיבוד המקומי לז'אנר. אבל מה שבאמת ישראלי ב"כלבת" הוא הממזריות, התחכום, ההפוך על הפוך והגישה המשועשעת שבה הוא ניגש אל הז'אנר.
ובכל זאת, מעבר להיותה עבודה סינמטית מבדרת ונגישה, ומעבר להיותה יצירה קולנועית המתכתבת עם העולם הקולנועי שממנו נולדה, ל"כלבת" יש גם יומרות מסוימות לנסח אמירה: על הטבע האנושי ועל הטבע הישראלי.
מה אומר "כלבת" על טבע האדם? שהוא רע מנעוריו, פחות או יותר, כפי שאומרים רוב מותחני האימה. כמעט כולם מתגלים במותחן הזה במערומיהם, אלימים ומסוכנים. יהיה זה הפסיכופת המסתורי או שחקנית הטניס העדינה, השוטר חסר העכבות או רעו הנחנח. כמו כלבת, פושה אלימות מדבקת בגיבורי הסרט כולם.
אבל מעניין יותר מה אומר "כלבת" על הישראליות. במשך רוב דקותיו נמנע הסרט מלקשור עצמו במפורש לישראל, וכך מציג את עצמו ואת רעיונותיו כחורגים מההקשר המקומי אל ההקשר האוניברסלי, הכלל אנושי, אך דווקא בדקותיו האחרונות חוזר "כלבת" אל הביצה המקומית, בשני רגעים ישראליים לעילא: משפחה ישראלית גרעינית טיפוסית, כזו שמשמשת ככר גידול לאיבה ולניכור שבעתיד יניעו את ילדיה כפי שהם מניעים את גיבורי הסרט; וגבר המנסה ללא הצלחה לעצור טרמפים בכביש.
מעבר לבדיחה שטמונה ברגע זה, הוא מציג גם את תמונתה של חברה שהאכזריות וחוסר הסובלנות בה הם נחלתם של כולם, מרוצח קר דם ועד לנהג עובר אורח. או, כפי שמנסח זאת בפשטות ובדייקנות אחד מגיבורי הסרט: מדינה של חארות.
רוצים לראות את כלבת בקולנוע לאור ירח ?בבית אבי חי אתם מוזמנים!
