מה זה השטויות האלה, הפגנות של חרדים?

חגיגות שחרור האסירים מעמנואל. צילומים: פלאש 90

התמיהה המובנת שאחזה בכל בר דעת מול אלפי החרדים שיצאו להפגין בלהט נגד העברת עצמותיהם של פגאנים עלומים, גברה כשראה רבבות בחורי ישיבה, תלמידי חכמים, רבנים ואדמו"רים "מחרפים נפשם" למען "קידוש השם" בהפגינם נגד "הגזירה הנוראה" בדבר הלימוד המשותף של בנות חסידות סלונים עם בנות מ ספרדיות בעמנואל.

למתבונן מהצד נראה תמוה שפעם אחר פעם בוחרים חרדים להילחם דווקא למען מטרות שלא רק שהן אבודות, אלא שהן פשוט לא מובנות. הנה, אומר לעצמו אותו אזרח תמים, חלק מרבני הציונות הדתית דרשו בעת הפינוי מעזה לסרב פקודה ולא להשתתף בפעילות. יכול להיות שאני מסכים איתם ויכול להיות שלא, אבל כך או כך - אני מבין אותם. יש להם מטרה ברורה - מניעת נסיגה מאדמת ארץ ישראל - ולא רק זאת, אלא שהם (לרוב) לא עוטפים את מעשיהם בסופרלטיבים מופרכים כ"קידוש שם שמים" ו"מסירות נפש". אז מה הסיפור עם החרדים האלה?

ובכן, ננסה להשיב לתמיהתו המובנת של אותו אזרח תמים, ולהראות שיש היגיון בשיגעון החרדי. נחלק את התשובה לשני חלקים. ראשית, התשובה המתבקשת, הכמעט מובנת מאליה: החרדים יוצאים לקרב כדי למלא את חייהם במשמעות. ולא שאין להם מספיק סוגיות תלמודיות ללמוד, אלא שכאן מדובר במשהו שהוא מעבר לידע שאפשר לרכוש מספר. העניין פשוט: כפי שכל גיבור-על זקוק לאויב-על, כפי שכל משיח זקוק לאנטי-משיח, כך כל קבוצה שרואה עצמה נבדלת ונעלה זקוקה לציבור שאותו היא תופשת כנחות וכהמוני. יש צורך ברוע כדי להצדיק – כדי ליצור ממש – את הטוב שלנו.

דא עקא, שכמעט בכל תחום ותחום החברה המקיפה את החרדים ממש טובה אליהם. היא מתחשבת, מכבדת ואף מממנת אותם. איך, אם כן, יוכלו החרדים להרגיש עליונים במלכות של חסד, איך ירגישו מוסריים יותר כשאלה שסביבם שואלים "עד איפה?" בכל פעם שהם אומרים "קיפצו"? אין ברירה אלא להיתפס לזוטות, לראות צלליות עכברים כהרים, ולהקים מהומה רבה על לא מאומה.

 הנשמה מלאכותית לאמונה
זאת הסיבה הברורה והפשוטה. הייתי רוצה להציע סיבה נוספת, גם היא מתחום הפסיכולוגיה של הדת, אולם כאן נתחשב בממד ההיסטורי של הדת בימינו, בשונה מזמנים עברו. הסבר זה גם יאפשר לנו להבין לעומק את המצוקה של המאמין כיום, שהיא עמוקה ואין לזלזל בה.

ידוע לנו שבעבר אנשים אכן מסרו נפשם ומתו על קידוש השם (בלי מירכאות כפולות). זה היה כאשר אמונות שונות התחרו זו בזו, ודתות נהגו לכפות את עצמן על בני אדם. יהודים שלא היו מוכנים להתנצר או להתאסלם (ועוד קודם לכן, לזבוח לזאוס), שילמו על כך לפעמים בחייהם. היום זה כמובן לא קורה. לא בגלל שאנשים נהפכו לנחמדים יותר, אלא בגלל שהדת איבדה מכוחה. ולא כי היא מסואבת או צבועה (זה לא חדש), אלא משום שאופן חשיבה חדש עלה וכבש את התודעה האנושית: החשיבה הרציונלית.

כיום, בשונה מבעבר כשמיתוסים ואמונות שלטו בנו, אנו מסוגלים להבדיל - בסיועה של החשיבה הרציונלית - בין אמת לבדיה, בין היגיון בריא לשטות גמורה. לכן (טוב, יש גם כמה סיבות נוספות) היום כבר לא מתים מאמונה. נהפוך הוא: בני אדם חיים, ואילו האמונות הן אלה שפעמים רבות מתות.

אבל אל נא נחפז. כי לפעמים האמונה גוססת, אבל המאמין בה מאוד רוצה – מסיבות חברתיות או פסיכולוגיות – להמשיך ולהחזיק בה. במקרה כזה יש צורך להחזיק את האמונה בחיים על ידי הנשמה מלאכותית: האדם הרוצה להאמין ינשים את אמונתו בכוח ובהתמדה כדי לא לתת לה למות. ההנשמה המלאכותית הזאת, אני טוען, מתגשמת בעולם כהפגנות צעקניות כנגד שטויות.

נסביר: כאשר המון גדול יוצא לרחוב ומכריז ש"דעת תורה" חשובה לו יותר מפסיקת בית משפט, אותו המון מאשרר ומחזק את אמונת חבריו – ברור, לא? כאשר אספסוף חרדי משליך חיתולים צואים על המשטרה הוא נהנה מאותה "בצוותא" שבה מתבסמים אוהדי קבוצת כדורגל או חבורה אלימה של אופנוענים – ברור, לא? כך או כך, אמונתו זוכה לעוד מעט חמצן וזמן.

למה הם מתמקדים בקשקושים?
כל זה טוב ויפה, אולם בכל זאת, למה בוחרים החרדים להילחם דווקא על כאלה דברי איוולת? שייצאו לרחוב, בסדר, אבל כדי למחות על עוניים, על שחיתות השלטון, על הלכלוך ברחובות, על תעריפי הסלולר – למה הם מתמקדים דווקא בקשקושים?

שאלה טובה, אבל התשובה צריכה להיות מובנת: כדי להחזיק בחיים אמונה לא רציונלית צריך להילחם ברציונליות. פינוי הקברים ליד בית החולים באשקלון, קבלת ילדות ממוצא שונה לכיתה ומקרים דומים הם דברים כל כך ברורים והגיוניים שדווקא כנגדם אפשר "להוכיח" שהאמונה היא מעל לשכל. המאבק של החרדים במדינה הוא מאבק של האמונה ברציונליות. המאבק הזה נואש לא רק כי הוא הזוי, אלא מפני שבסתר לבם מבינים גם רבים מהחרדים שאותן עצמות עבדו בעבר את הפנתיאון ההלניסטי ושאין סיבה טובה באמת שילדות קטנות לא יוכלו ללמוד יחד באותה כיתה, אבל דווקא בגלל זה הלהט בהפגנות האלה הוא עצום. זאת הסיבה לכך שההפגנות האלה כל כך חשובות להם: כך הם מוכיחים – בראש ובראשונה לעצמם – שהם מאמינים.

ובמהלך ההפגנות הללו, בשקט בשקט, איפשהו, מתישהו, כל אחד מהם חושב בסתר לבו: אני יודע שאני מאמין מפני שאני מתנגד להיגיון הבריא. האמונה שלי אמיתית מפני שהיא אבסורד. אכן, לו היה מפגין כנגד הקיצוץ בקצבאות הילודה הרי שלא היה מצהיר על דבר מלבד על דאגתו לרווחתו. ודאי שאז המאבק לא היה נצבע בצבעים אפוקליפטיים של סטרא אחרא וגוג ומגוג. למה? כי זה לא היה מאבק בין האמונה לשכל. המאבק בעניינים חסרי היגיון יכול להוציא רבבות לרחובות לא מפני שהוא מאבק צודק, אלא מפני שהוא לא. והחרדים יודעים את זה.

ודווקא במובן הזה, הפגנות החרדים הם כן סוג של "מסירות נפש" ו"קידוש השם". לא שבאמת קורה להם משהו רע – הרי יש אסונות גדולים משבוע בכלא עם כל החברים וקייטרינג צמוד. אלא שכך הם מעידים על אמונתם. כי קידוש השם היהודי הוא חלק ממסורת רבת שנים של התקרבנות מונותאיסטית. המרטיר הנוצרי, כמו השהיד המוסלמי, שייכים גם הם לאותה מסורת. הם כולם "עדים" – הרי זה פירוש המילים האלה. עדים למה? לאמונה. הם מעידים כלפי כל העולם, ולא פחות מזה, כלפי עצמם, שהם מאמינים. פעם המרטירים הגנו על אמונתם כאמת בין אמונות כזב שונות. היום הרציונליות אמורה לברור לנו בין אמת לשטות, ולכן במצוקתה מתייצבת האמונה כולה מולה. מתייצבת, וכתינוק בן שנתיים צווחת ככרוכיה - "לא רוצה!!!"

בואו להיות חברים שלנו בעמוד הפייסבוק של בית אבי חי